אב ובן, זה מול זה.
הוא ביקש מאבא 'בוא ניפגש בבית קפה, יש על מה לדבר'. האב הסכים.
כבר כמה חדשים שלא הגיע הבייתה. ניתק את הקשר. זה רק משבר התבגרות, חשב האב לעצמו, אולי חיפוש עצמי, זה מקובל היום. כך גם ניחם את זוגתו שקיננה בליבו אשמות. תני לו שיקח לעצמו את הזמן וישוב כשהיה.
בלילות הטרופים רגעים לפני שמת מדאגה, שניות לפני ששקע בחלומות מבועתים אותם שמח לשכוח עם שחר, היה מלקה את נפשו בשוטים דקים של אשמות, אשמות שכאבן לובה ללא הרף משך כל היום בתחנוני זוגתו. תעשה משהו לעזאזל, אתה אבא שלו.
הוא כבר לא ילד. - היה משיב כמו לעצמו.
אז מה? אתה לא דואג לו? איזה מין אבא אתה?
מה עשיתי רע? - היה מלקה את מצפונו - האם שגיתי היכן שהוא במהלך גידולו? האם לא הקדשתי לו די זמן איכות? האם פגעתי בו היכן שהוא לאורך הדרך?
ניסה להקים לתחיה זכרונות שכבר שקעו בנשיה. ניסה להבין מבין עפעפי הכאב של האשמות זוגתו מה אכן הנכון ומהו הטפל הנובע מהרהורי ליבה. ידע שבעצם אין מה לדאוג, בנם כבר ילד גדול, בחור עצמאי ומקושר, יש לו די חברות וחברים כדי שימצא לעצמו מיטה ללילה, כדי שימצא אוזן קשבת, כתף להניח עליה ראש יגע. כאב לו רק שהחבר הזה אינו הוא עצמו, אביו מולידו, כאב לו שנצרך לפרידה הארוכה הזו כדי להרפא, שלא שאל, שלא ערב את הוריו בהתלבטויותיו.
אולי הוא חוזר בתשובה? - הייתה אחת מטענותיה המטרידות של זוגתו. אז מה? והרי כבר הגיע לגיל בו הוא צריך למצוא לעצמו דרך בחייו, לא משנה לי בעצם מה, העיקר שימצא כבר, העיקר שלא יפגע בדרך אל האושר. בן.
הזמין קפה הפוך לשניהם.
ועוגה לשנינו – הוסיף הבן.
עוגה לשנינו -הסכים עימו כנגד חיוכה המזמין של הממלצרת, אך בליבו כבר הבין שלא מדובר בחזרה בתשובה, שהרי לא ברר בכשרות המקום ובעוגותיה, והוקל לו מעט.
לא ידע במה להתחיל. האם בסיבלותיה של אימו או שמא באידו הפרטי? היש לשאול במה דברים אמורים, או שמא להניח לעבר הדהוי ולשוחח בעקיפין שיחת חולין אגבית על הווה ועל עתיד ומתוך הדברים יבין כבר דבר מתוך דבר. רוחו נכונה הייתה לפרש רמזים, לספוג גם האשמות, אבל לכשעצמו דבר אחד ידע. הוא אוהב את הילד המגודל הזה כגופו.
אבא, אתה חושב שיש אלהים בעולם? - פתח הבן – אתה אדם מאמין? - ורוחו שבה אל תיאוריית החזרה בתשובה.
הבין את הרמיזה כתשובה לחיפושיו, האם זה אך משבר אמונה? חיפוש דרך? זהו הענין?
אלהים? השיב לבן בשאלה. יש אלהים. אבל אם אתה שואל היכן הוא אומר לך כי הוא אינו מוחשי כאלהים שלי שאבד.
אלהים שלך שאבד? -תהה הבן.
כן בן. הוא אמנם חי עדיין...אבל..
חי עדיין?..אלהים הוא בן תמותה?
אמנם הוא חי, אבל הוא כבר אינו אותו האלהים בשבילי, למרות שהיה כזה לפרק זמן מוגבל.
מה זאת אומרת? - נלכד הבן ברשתו.
יש פרק זמן בחיי כל אדם בו אלהים ניצב לפניו, מוחשי, בדמותו של אבא המשתקף בעיניו של ילד.
אבא? אלהים? אתה לא מגזים קצת?
בן. - הנמיך את איוושת קולו לארשת הסיפור שלפני השינה, ממש כפי שנהגו זה מכבר לפני כחמש עשרה שנים ויותר - בעיניו של ילד, אבא הוא האלהים עצמו הניצב בהר בכל בוקר, נותן הוראות אחרונות לפני שהוא הולך לעבודה, נושק לך ולאמא בצאתו לעמל יומו.
אלהים, עובד? -הרים הבן גבות תמהות.
כן, תקשיב, הוא כזה גם בכל ערב כשהוא חוזר מהעבודה עייף נבוך וחלש, הוא נשאר אלהים בעינו של ילד אף אם הוא נראה ממש בלתי עליון בעליל, גם אם הוא נרדם תוך רגעים על הכורסא והעיתון שמוט על פניו ברישול. ילדים יראים מעוצמת אב כמו מחמתו ממש כמו מאלהי כל בשר, הם מוחלים ברוחב לב לחולשותיו, רואים בעיני הילד שלהם רק את גובה קומתו ומשוים אותה לאלהים אחרים בשכונה, אבות חבריהם, כן, זו התחרות הידועה של 'למי יש יותר גדול'.. - צחק ואף פני הבן העלו חיוך נבוך – כילדים אנו מפתחים לעצמינו טקסים פסיאודו-דתיים מעולמם של פעוטות. למשל הכרית הקבועה עליה היית נרדם בלילות. החיתול המטונף שבלעדיו לא הלכת לשום מקום. המוצץ הבלוי שסירבת לזרוק. האסלה הקבועה. החברים. המשחקים. הלימודים. הספרים. ההישגים. כל אלו אמורים היו לנסוך בך יציבות ובטחון אך ערך כולם לא ישווה כתחליף לאהבת האל, האב, כתחליף לצורך האינסופי והבלתי נדלה שלו לחיוך, לסיפוק ולגאווה מצידו של אבא, לבטחון המוחלט ולשקט שזה משרה על הנפש הרכה והשבירה.
אלהים אינו מרוצה ממני – הרהר הבן בקול.
כן, בדיוק.
אבל אתה הרי תמיד היית מרוצה ממני, לא?
אני מקווה שאכן חשת בכך, כי אם לא, חטאתי לפניך כאלוה – לחש לו האב ועיניו נתלו בעיני בנו בתקווה.
כן, ודאי שחשתי בכך. - לחש קולו של הבן.
רק כשאנחנו מתבגרים ומתרחקים מעט ממחוזות התמימות -המשיך האב בטון הסיפור שלפני השינה אותו הכיר הבן כה טוב – רק כשאנו גדלים מתרחק והולך מאתנו אלהים עד שהוא הופך לבלתי נראה ולבלתי מושג מחד אך מאידך ממשיך להתקיים בנו הצורך התמידי לאב, לאלוהים. יש ואנחנו יוצאים לחפש אחריו, הרוב אינם מוצאים מה שחיפשו, הם משוים בין מה שמנסים למכור להם לדמותו של אבא ולרוב מתאכזבים. הוא אמנם מבטיח הרבה אבל לא תמיד מקיים, הוא דורש התמסרות טוטלית ואמור לתת בתמורה שייכות, הוא מבקש כבוד אך יודע גם להעלב, הוא פוגע אך גם מקים מעפר דל. אלוה זה שאנו יכולים רק לדמיין, שחולשותיו אנושיות כמעט כבר אינו נראה לנו כמבוגרים בעין, כבר אינו משתקף אלינו כדמות נוכחת. בעיני מבוגר דמות האב הזקן, הכפוף משנים של עמל ודאגה, הזקוק כבר לעיתים לעזרת ילדיו, כבר לא נראה כה גדול ומאיים, שליט ומקיים, כאלהים.
הבן לגם מן הקפה מהורהר, אך האב המשיך בשלו.
גם אם הוא נעשה מטאפורי ודמיוני יש שעדיין מאמינים בו ומקיימים את דברו ללא סייג אך יש גם כאלו שמורדים בו בדיוק כפי שהיו מורדים את מרד הנעורים באביהם מולידם ובזים לו בסתר. אך עם הזמן, בסתר לבם, הופך החשש לכבוד, לדאגה, להערכה למי שגידל אותם עד היום גם אם הם חוששים עדיין קמעה מאימתו כמאימת אב קדמון.
אתה חושב שאני מפחד ממך?
אני מקווה שלא. אבל אני למשל מפחד עד היום מאבי.
באמת? מסבא הזקן? - נמלא הבן פליאה – למה?
בגלל אותה סטירה.
הוא היכה אותך? - הזדעזע הבן והזדקף.
פעם אחת. אבל פעם אחת יותר מדי. אני זוכר עד היום את תנועת כף ידו חובטת בפני, את הפנים הזועמות מולי, את איבוד השליטה, את התימהון. אני לא שוכח לו עד היום את ההשפלה, את מבטי החברים שלי, אבל, – ודמעה נצנצה לפתע בזוית עינו של האב – אבל בעיקר אני זוכר את תחושת הנטישה, כאילו אין יותר אף אחד בעולם שאוהב אותי. אם אלהים עצמו אינו אוהב אותי, מי כן יאהב?
זה נשמע נורא. - לחש הבן מתוך הזדהות.
הייתה שם צחנה של אי צדק שאני חש בה עד היום ממשית באפי כשאני נתקל בעוול. גם במיתרים הדקים בעיני ילד נזוף ובוש יכולתי לחוש שאבא שלי הגיע כאן לפסגת אי האהבה שמעולם לא חש כלפי. זה צרב בי כמכוות אש, היום אני יודע שכבר זמן רב היו לכך סימני דרך ויכולתי לחוש בקיומם, לו רק חשדתי בכך.
אילו סימנים? - שאל הבן.
כי מעולם לא הפנה אלי חיוך של שביעות רצון. כי מעולם לא אמר לי מילת עידוד. כי מעולם לא עניין אותו איך למדתי, במה שיחקתי, עם מי הלכתי, כמה גולים הבקעתי בהפסקה, מי היו חברי, את מי אני אוהב, ומי שונא אותי, למה הרביצו לי היום בשכונה, ומדוע לא החזרתי להם מנה אחת אפיים, מה לבשתי בבוקר, ולמה דווקא היום הילקוט שלי ריק, האם הכנתי שיעורים, האם המורה העניש אותי, האם אהבתי בכלל את בית הספר, האם הנוף מן החלון היה יפה בעיני, האם קראתי ספר לאחרונה, האם כתבתי משהו יפה.
אבל בעיקר כי מעולם הוא לא טרח לומר לי (ובעצם, לאף אחד אחר) את המשפט הנפלא הזה, 'אני אוהב אותך'.
הבן תפס את יד אביו בכפו על השלחן. היא רעדה.
גם עכשיו כשאני אומר זאת, דמעה זולגת מעיני. גם כעת כשאני חושב על זה, אני כבר יודע שזו גם הסיבה שהיא חרטה בנפשי הרכה שרטת כה עמוקה.
הייתה שתיקה ביניהם. כוסות הקפה נרעדו לפתע כשברך תועה הכתה בקצה השלחן.
זהו אי האהבה – לחש האב בקול ניחר ועיני הבן תמהו.
אי האהבה? מה זה? היכן הוא האי הזה?
פנים רבות יש למחסור – המשיך האב בסיפורו - וכולן כרוכות בסבל באי בטחון ובחיפוש עצום ללא תכלית. פנים רבות לא נזקקו להכוות במכוות סטירה צורבת כדי לגלות את ערוות נפשם המיוסרת, כדי להבין כי חסר להם משהו שיש לכולם. יש שמחפשים אחר עקבות האל שהכזיב. באלף דרכים יצורו אחרי פעמיו, ואלף פעמים לא ימצאוהו. חיים שלמים עוברים על אנשים אבודים בחיפושים ללא תכלית. חיים שלמים מבוזבזים על תהיה על מה שלא היה, במקום להביט קדימה אל העתיד. וכמו מסילות המובילות אל הלא נודע כך מובלים חסרי האלהים הללו לאחור אחר השרטות הצרובות בנפשותיהם המיוסרות. המוני פסיכולוגים, פסיכיאטרים, מטפלים ומרפאים מתפרנסים מן האי הזה שמשאביו בלתי נדלים. אי האהבה.
אי האהבה? - החרה אחריו הבן בעיניים פעורות.
כן, בן. זו שפת הגוף הבטלה בשישים, זה השקט הצנוע לכאורה, זה חוסר היכולת לחוש, להכיל, לכוון, לאהוב. זו הבריחה מהישגיות, ההמנעות מחשיפה, מספונטניות, חרדת הקהל, ההמנעות משיחה בטלה, הרעד המוסתר בידיים, חוסר היכולת להגיב למי שפגע בך, ההמנעות ממגע פיזי, הבריחה מכל מאבק, אי היכולת להבין את מי שרוצה להתקרב, לאהוב, ההצמדות לטקסים קבועים, החיטוט המתמיד, הכאב החד, הדכאון הנשנה, חוסר היכולת לשמוח באמת, הכתיבה שאולי באה במקום כל אלה. הם גם קצת אני. הם לאמיתו של דבר מי שהייתי לפני שלמדתי כמו רבים אחרים לשום עלי גלימה של נורמליות בצאתי ובבואי. הם פירותיו הבאושים של אי האהבה שבלב ים החיים, של אלהים שהכזיב.
אבא. - לחש לו הבן ועיניו המשיכו את המסר – אלהים שלי, אני אוהב אותך.
המוזר בסיפור הוא – המשיך האב בשלו וקולו נותר יציב כסלע - שלמרות החולשות האנושיות כל כך של אלוהי ילדותי, של אבי, למרות אותה סטירת לחי שעדיין מצלצלת באזני כאילו הונחתה בלחיי היום, למרות הכל נוצר בחובי אדם כאוב, אך לא שבור, חסר בטחון, אך לא אומלל, מלא בשרטות של ציפרניים חרדות על חלונות הנפש שלי שדרכם העולם תמיד היה נראה לי גם הוא מעט שרוט וחסר שלמות. אבל היום אני סולח לו, אחרי הכל הוא אלהים שלי. ואף אני כבר הייתי אלהים לזמן מה ואינני עוד. לכשעצמי כבר החלטתי מזמן שיהיה אשר אהיה, אהיה אלהים טוב מאבי לילדי, והנה אנחנו כאן בצומת הזו של חייך, צומת האהבה.
היה שם חיבוק גדול. הייתה גם אהבה. על השלחן נותרו שתי כוסות מרוקנות כלוגמיהם וטיפ לממלצרת הקטנה. והיה גם אלהים ממעל, שהיה לפתע אמיתי כמו אב, רחום, חנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת.
©
