אדיר הדייג

אדיר הדייג—  אלי פרץ

ובערוב היום עת נוטה השמש אט אט, למצוא רוגע לגופה הלוהט במימיו הקרירים של הים, לנום את שנתה ולהעביר את שרביט הממלכה לידיו של הירח ומשרתיו הכוכבים, יורד אדיר לרציף של נמל יפו, כדרכו מימים ימימה, מתיר את סירתו  הקטנה, ובתמרון בין כל סירות המפרש והיכטות שבמרינה ובטרטור מנוע, חולף על פני הסלעים האדירים של שובר הגלים, בתנועה מנוסה מסיט את מוט הגה סירת הדייגים ויוצא אל הים לפרוש רשת, אולי יאיר לו מזלו.

כשמו כן הוא, גופו אדיר, כולו שעיר מעל כרס ההולכת לפניו, במרכז מתנוססת צלקת מכוערת של הטבור חשופה בכל הדרה מתחת לגופיה לבנה צרה צמודה לגופו וקטנה ממידותיו, בהמשך תלויים   לו מכנסיים קצרים הנאחזים באחוריו וחושפים קצהו של חריץ.

לא היה בליבו דבר על המפרשיות והיכטות או בכלל על כל הקידמה שפלשה לנמל הדגים וגזלה את פרנסתו ופרנסת שאר חבריו שסירותיהם נדחקו לירכתי הנמל ומנהג שפשה בין הדייגים להציג את שלל הלילה על הרציף בשעות המוקדמות של הבוקר עם שלל הצבעים של הדגים והלובסטרים פזורים על הרציף או נתונים בארגזי פלסטיק אפופים בפתיתי קרח גם מנהג זה הולך ונעלם.

בשיער מדובלל, מרביתו כסוף, מכסה את עורפו וגם את מצחו ומקצתו מאפיל על גבותיו העבות המהוות ניגוד לעיניו הקטנות המתרוצצות בחוריהן כבוחנות ומחפשות, לאורן של קרני הזרקור המזדקר בירכתי הסירה, מחפשות אחר דגים המתגודדים במרכזה של אלומת האור, לא אצה דרכו, ישב כשידו אוחזת במוט ההגה ומנוע הסירה דומם זה זמן רב וממתין עד כי יצטופפו המוני דגים סביב האלומה, הרשת מקופלת ומוכנה לפרישה.

את שבעת הימים האחרונים הקדיש לטיפול בסירה, שפשף את צבעה הדהוי, מרח חומר אטימה בקרקעית וכשסיים לצבוע את תחתית הסירה בכחול תחם בפס אדום בין הכחול ובין הלבן שכיסה את שאר חלקי הסירה ולבסוף, את מוט ההגה צבע באדום.

מבחין בדגים דוחקים ודוחפים זה את זה ונוהרים בהמוניהם אל הסהר המשתקף על מי הים הצלולים ובידו, בנגיעה קלה בפנס מעצים אדיר את קוטר הסהר, לפנות מקום לעוד דגים וכשנדמה שכל דגי הים מצטופפים באלומת האור פורש את רשתו.

בזריזות, מפעיל את הכננת ומושך את הרשת עמוסת הדגים שנוחתת על קרקעית הסירה, מביט בפרפורי הדגים וליבו מפרפר משמחה. מפעיל את מנוע הסירה ושם פעמיו אל עבר החוף.

בוחן בחיוך מלא הנאה את הדגים ומגלה ששלל כזה, מזה זמן רב לא עלה ברשתו, זוהי שכרה של אורך רוח, מתרווח באנחת שלווה על מושבו, מביט בחיוך בנצנוצי האורות הקרבים וטרטור המנוע נשמע לו כיצירה מוזיקלית מרנינה.

עוצם את עיניו, שבע רצון מעצמו וחוזר ופוקחן בבהלה כשנדמה לו שהסירה קרבה מדי לשובר הגלים,  בתנועה חדה מסיט את מוט ההגה, נשמעת חבטה עזה בגחון הסירה עת שזרם של מי ים ממלא במהירות את בטן הסירה, מרגיש שהמים מכסים את ברכיו, רק אז מחליט לנטוש, ובשחייה מהירה למרות משקלו הרב מצליח לגמוא  ולצמצם את המרחק עד שובר הגלים, אוחז באחד הזיזים ומתיישב על אחד מסלעי השובר, מפנה מבטו אל המקום בו עמדה קודם סירתו תוך שהוא מבחין במוט ההגה מזדקר ושוקע לאיטו.

מטפס ועולה עד הגיעו למשטח בטון, חסר נשימה, מהמשטח מתמשך שביל, אף הוא מבטון, המוביל לרציף הנמל, רטוב עד לשד עצמותיו, צועד אל עבר נצנוצי אורות יפו תוך שעולה המחשבה שעוד דייג נשר ועוד נקודת זכות נזקפת לזכותה של הקידמה.