נכנסתי לרכב נסערת כולי, הדלקתי את הרדיו ונחרדתי לנוכח הצלילים שבקעו ממנו: "נשבע לך לא בוגד, בחייאת עיוני לא בוגד" חזר הזמר שוב ושוב בקול מתבכיין. בדיוק זה היה חסר לי! ידי רעדה כאשר הושטתי אותה ללחוץ על לחצן הכיבוי. החזרתי אותה להגה, ואז הבחנתי בכתם שהתפשט מתחת לציפורן הארוכה של אגודלי וצבע אותה באדום במקום שהלקה לא אמורה להימצא. מצצתי את האצבע והחדרתי את לשוני מתחת לציפורן עד שלא ראיתי יותר שום סימן. דילגתי כמסתבר על האצבע הזאת כאשר קרצפתי את ציפורניי מקודם בעזרת מברשת, לאחר שסיבנתי ושטפתי היטב את עצמי במים הרותחים כמעט, פעם אחר פעם, מעלימה מגופי כל זכר. לאחר מכן שפשפתי וניקיתי היטב גם את האמבטיה עד ששוב הבהיקה. הוא פדנט גדול בכל הנוגע לניקיון האמבטיה, כל כתם קטן מוציא אותו מדעתו, ולא רק שם, בכל הבית בכלל. בעצם, מה לא מוציא אותו בדעתו?
דווקא נרגעתי במקצת לאחר שיצאתי מהאמבטיה. בחנתי עצמי ממושכות בראי הגדול שבפרוזדור הכניסה, מוודא שאכן העלמתי את כל הכתמים. הייתה לי בעיה עם הבגדים, ידעתי שלחדר השינה אני לא נכנסת יותר. עמדתי זמן מה מתלבטת, את מה שלבשתי מקודם הכנסתי לשקית אשפה וקשרתי היטב את השרוכים, אין סיכוי שאגע בזה שוב. בלית ברירה לבשתי את מה שפשטתי בליל אמש והנחתי בארגז הכביסה, כולל את התחתונים והחזייה. מעולם לא נהגתי כך לפני כן, אני מחליפה בגדים כל יום ולעתים אף פעמיים ביום, אך לא היה זה הדבר היחידי שעשיתי היום בפעם הראשונה בחיי.
לאחר שהתלבשתי, הברשתי את שערי. גם לייבש אותו לא אוכל, המייבש נמצא במגירת השידה שבחדר השינה. אך לא הצטערתי על כך, הרגשתי צורך לשבת עם עצמי על כוס קפה חזק לפני שאצא מהבית. לפני שהכול יתחיל . הרתחתי לי בפינג'ן קפה תורקי עם כפית סוכר, התיישבתי ליד שולחן המטבח ולגמתי באיטיות מהנוזל הרותח. עד שאגמור את הקפה, גם שערי יתייבש במקצת.
מוזר איך הראש עובד במקרים כאלה. מכל הדברים, מה שהטריד אותי באותו רגע, כאשר לגמתי מהקפה, הייתה העובדה שלא אספיק לבשל לשבת. היה בתוכנית שמחר יוקדש כולו לבישולים ואפיה, אורן מגיע לשישי שבת מהצבא והתכוונתי לבשל כמה מאכלים שהוא אוהב
במיוחד וגם לאפות את עוגת התותים המפורסמת שלי. הוא בא הביתה לעתים רחוקות בחדשים האחרונים מאז הוצב ליד אילת. כבר לא אספיק לבשל את מה שתכננתי, ומועקה פקדה אותי למחשבה שהוא יצטרך להסתפק בשאריות האוכל שיש בבית. ואז הכתה בי ההכרה שלא יהיה לו יותר בית לחזור אליו, והטעם המר של הקפה התפשט לכל פינה בגופי. ורק אז נפתחו ארובות עיני לראשונה והדמעות החלו לזרום.
כמה זמן בכיתי? לא ממש יודעת, אך כשקמתי לבסוף ולקחתי את המפתחות לידי, העברתי את ידי השנייה בשערותיי וראיתי שהתייבשו לגמרי. כמעט ויצאתי מהבית כשהבחנתי בכוס הקפה שנשארה על שולחן המטבח. הוא נוהג לעשות סצ'נה על כול כוס קפה לא רחוצה שמוצא ואני נזהרת מאד, אין טעם להרגיז אותו בדברים שאני יכולה למנוע. מטבעי אני לא מסודרת כל כך, אך הוא הצליח לאלף אותי היטב בשנים שאנחנו ביחד. כמעט וחזרתי לרחוץ את הכוס ואז נזכרתי. משכתי בכתפיים ויצאתי מהבית. עכשיו זה כבר לא משנה.
ידי החלה לרעוד ברגע שהכנסתי את המפתח למנעול לסגור את הדלת. הידיעה שחיי עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה תוך זמן קצר, הכתה בי בכל העוצמה. נזכרתי בפתגם שאומר ש"אלוהים סוגר דלת אחת ופותח אחרת במקומה". אכן נסגרת הדלת הזו עבורי, אין בכך ספק. מה צופנת בחובה הדלת שעומדת להיפתח, מלבד ייסורים והשפלה? האם תתכן בה גם קרן של אור?
את הרדיו הפעלתי אוטומטית, עניין של הרגל. ואז שמעתי את "נשבע לך לא בוגד, בחייאת עיוני לא בוגד" הבכייני מכה באוזניי. כיביתי את המכשיר בחמת זעם. גם הוא נשבע לי שלא בוגד בהתחלה, כאשר עוד העזתי להתאמת איתו ולהטיח בפניו את הסימנים המעידים על לכך: כתמים חשודים על בגדיו, חזרה הביתה בשעות המוקדמות של הבוקר בלווי הסברים מפוקפקים, התרחקות ממני במיטה הזוגית בתירוצים מתירוצים שונים, הוא, שנהג בעבר להעיר אותי משינה עמוקה כשיצרו גבר עליו.
אך זה היה בהתחלה, כשעוד דגל בעמדת פנים. ואז הגיע השלב השני, שלב האלימות. משהטחתי בפניו את שקריו, באה התפרצות הזעם, כינויי הגנאי, צעקות: "את כלום, את אפס, את לא אישה בעיני, אני אעשה מה שבא לי, תלכי מכאן אם זה לא מוצא חן בעיניך!"
כמה פעמים החלטתי שדי, אני לא מוכנה לבלוע יותר, אני הולכת כבר למחרת? ואז דחיתי את זה לעוד מחרת, ולעוד מחרת... התרגלתי לחיות חיים נוחים ומרופדים כלכלית וידעתי שאם אצא מכאן, אצא רק עם בגדיי לעורי, כפי שנכנסתי. הוא לא ייתן לי דבר, לא היה לי ספק בכך. הכול שלו: הבית, העסק, חשבונות הבנק. לי הוא נותן קצבה שבועית, כמו לאורן. אך התרגלתי לבית המפואר הזה, לאוטו החדיש שקנה לי ברגע של נדיבות (או של ייסורי מצפון), לביטחון המדומה של החיים לצידו לעומת המצוקה שידעתי לפני כן. והיה גם הילד שהייתי צריכה לחשוב עליו. היכן אקח אותו? מה אוכל לתת לו ?
ונשארתי. ולמדתי לסתום את הפה. לא לצפות ממנו כבר לשום דבר מעבר למה שמוכן לתת, ולמצוא נחמה במה שיש לי: בן מוצלח, שתי חברות ואמא קשישה שאני תומכת בה כספית ושמתגאה בי שהצלחתי בגדול עם הנישואים שלי לאדם עשיר.
אך לאחרונה הגיע השלב השלישי: הוא החל להביא את פילגשיו לביתנו. בפעם הראשונה הופיע בחברת אותה זנזונת מפורכסת, הכניס אותה לסלון והושיב אותה על הספה. "המזכירה שלי תחכה לי כאן עד שאחליף בגדים, אנחנו תכף יוצאים" זרק לי וגיחך לעברה. היא השיבה לו בגיחוך משלה, ואני עמדתי כמאובנת, לא אמרתי מילה עד שחזר לסלון כולו מגונדר ומבושם. הם יצאו צוחקים, כאילו שמעו בדיחה טובה. בדיחה אילמת על חשבוני.
התחלתי למצוא בחדר השינה דברים: פעם סיכת ראש שאינני נוהגת לצרוך, פעם אחרת כפתור שאינו שייך לבגדינו. כל שבועיים אני נוסעת לבקר את אמי בקרית מלאכי, נשארת ללון שם וחוזרת למחרת, אז הוא מצא שעת כושר לנאוף במיטתנו, כנראה שזה מוסיף תבלין לעניין. וגם אז שתקתי, ובלעתי, ושנאתי את עצמי קצת יותר. כל פעם קצת יותר.
עד היום. הייתי אמורה להישאר ללון אצל אמא ולחזור למחרת, אך חזרתי בסביבות 10 לילה. אחותה של אמי הופיעה במפתיע לבקר אצלה, לא היה טעם שאשאר וגם לא היה מקום לישון, אז חזרתי הביתה.
מצאתי אותם ערומים במיטה, שקועים בשינה. עמדתי וצפיתי בהם שניות אחדות . כנראה שהרעשתי או השמעתי קול, אינני זוכרת. הם התעוררו. היא קפצה מבוהלת וכיסתה את מערומיה בסדין, אך הוא לא טרח, רק בהה בי וגיחך. " מה קרה, אמא גירשה אותך?" זה מה שהיה לו להגיד.
המשכתי לעמוד מאובנת בפתח החדר. לא אמרתי דבר, גוש עמד בגרוני. ואז הוא אמר לי בחיוך שובב:
"אם כבר הגעת, אז בואי הצטרפי לחגיגה. אני מת לראות נשים עושות את זה, מזמן לא יצא לי לראות. ואז פנה לזונה שלו: "יש לה עוד גוף לא רע לזקנה שלי, רק הפרצוף שלה חמוץ כמו לימון. יאללה בואי!" ואני ראיתי את הזין שלו נעמד, הסיכוי לשלישיה הלהיבה אותו.
צעדתי לכיוונו והוא זז הצידה, מפנה לי מקום. פתחתי את המגירה של השידה הקטנה שליד המיטה...
את האקדח הוא קנה אחרי הפריצה. ישנו כשזה קרה ורוקנו לנו את הבית מדברי הערך שמצאו. הוא נבעת מהרעיון שיכלו לרצוח אותנו וקנה אקדח . לא הייתה לי שום כוונה לירות בה, אך היא צרחה כשראתה את האקדח ואני נבהלתי והאקדח פלט. כדור אחד והיא השתתקה. את שאר הכדורים רוקנתי בגופו, את האחרון שבהם באזור המפשעה. עמדתי מעליו, קרוב לראשו. היה הרבה דם והוא ניתז גם מסביב, על הקירות ועלי.
המשכתי לעמוד כך עוד זמן מה. אני זוכרת שהתקשיתי לשחרר את האקדח מאחיזתי, הייתי צריכה להתאמץ לפתוח את היד. זרקתי אותו על המיטה, בין הגופות ועזבתי את החדר בריצה.
הגעתי. חניתי ליד הבניין ונכנסתי לקבלה. היומנאי, גבר צעיר וחייכן, פנה אלי: " במה אוכל לעזור לך גבירתי?"
קולי לא רעד כשעניתי:
" זה עתה יריתי בבעלי ובמאהבת שלו." מוזר, אך בסיום דבריי נשמתי לרווחה.
©
