על פסגת ההר

צלול הוא אוויר השחקים

מעוף הציפורים מעל ראשי.

רשרוש מי-הנהר מתחתיי

והשמש הצונחת אל מתחת לים.

ילד רץ ומקפץ בטיפוס במעלה-ההר

ואיילה בתנודות קלות חומקת מראות-עיני

ואני מלמעלה, בודד ומוקסם

ליבי פועם בחוזקה ומוחי נדהם

פי פעור ועיני נוצצות

ראשי ריק ממחשבות.

אור לבן נגלה מולי ואני פוקח עיני

נוצות הציפורים מלמעלה נושרות ואחת נופלת בידי

אני אוחז בה בעוז ומשקיף באור הלבן בגאווה.

קול בתוכי, מעין ציווי אומר לי להביט.

עיני נשואות למרחק, איזה עולם מרהיב.

הילד סיים טיפוסו ומגיש לי פיסת-נייר

אני כותב זאת כעת, עם נוצה ופיסת הנייר שבידי:

אליכם בירושה, כפויי הטובה

אליכם שלא פקחתם עיניכם ועיניכם היו עצומות כל חייכם.

והן עצומות גם עכשיו בכניסה אל האור הלבן המושך אותי אליו.

שלום לך נהר. שלום לך הר.

שלום לך איילה. שלום לך ילד.

מבט חטוף אחרון אל מעבר לאופק

וגיחוך איום בתוכי, פוצע ליבי

מדוע נזכרתי עכשיו?

נשימה עמוקה אחרונה

ו...שקט