קמט אחרון.

יושבת על הנדנדה בחצר ביתי, בין עציצים ישנים שידעו שנים ונבלו בחלקם, ולפעמים, אולי פעם בחצי שנה, מתבודד לו כתם ורוד בפינה ונעלם שוב, עד החורף הבא. הרוח מכה בפרצופי ובעמודי הברזל שאינם חשים כל כאב מזיזים לי את הנדנדה הלוך ושוב. הלוך ושוב.
הנדנדה חורקת, משמיעה צליל חרישי באוזניי, צליל ישן, צליל מוכר.
זיכרונות רבים משתרעים על מוחי. נזכרת. בחיבוק של אמי, בחיוך אבי, במגע שלי עם נשמת הרוח שלך, והנדנדה הנדנדה של סבתא. ישבתי על ברכיה, אולי כמו לשבת על כרית חמה, והיא הייתה מלטפת, אוהבת, דוחפת ברגליה את הנדנדה. יותר חזק, נהגתי לומר, עוד יותר סבתא, עוד יותר.
המעוף הזה. ההסתכלות מבעד לעיניים קטנות, אולי נאיביות, אולי אדישות, בכוכבי השמיים, הירח, החלום, שאי פעם אצליח להגיע לשם. לעוף.  בנדנדה של סבתא. קצת ישנה, קצת מלאת חלודה. קצת צוחקת. בנדנדה. בנדנדה הזו קיבלתי את הדובי הראשון, בעל פרווה לבנה, את המבט האוהב ושפתיים צוחקות, אך גם, את הקמט הראשון שפרח על פניי.
ונשיקת פרידה? לא הייתה לי מעולם. ולו גם מבט אחרון. שידבר אליי, שיזכיר לי, שהשמש עוד תעלה עם השחר במזרח ותשקע במערב, שהכוכבים ינצנצו מבעד לגרמי השמיים והשקט, שהוא עוד יבוא.
ביום מין הימים, עם הקמט האחרון שייחרט על פניי וישכיח את זכרוני.