הבשורה -----כתב אלי פרץ
בימים שלאחר הבשורה,נשאה עמה שרה הרגשה כבדה משהו, לא התרוממות רוח. לא גאווה. תחושה של מבוכה עברה בה ואפילו חוסר אמון שזה יכול לקרות, במשך עשור כמעט חיה במעין אובססיה שזה יקרה, לו רק הייתה מוותרת על כל הטיפולים המכאיבים והמשפילים שעברה, על הרדיפה אחר חום גופה, על הקריאה הנואשת לגדי, בטלפון, שזהו, זה הזמן. ועל ההמתנה המתוחה, 'רק שזה לא יעבור, וניאלץ לחכות עוד חודש'. וכשסוף סוף מגיע, חשה מאוד רע בלזרז אותו, וכשזה נגמר, פורצת בבכי מגודל ההשפלה שחשה, מכסה את גופה בסדין כאילו מסתתרת. מתחת לאגן מניחה כמובן כר, כך הנחה אותה הרופא, "כן",חשבה, "זה היה סקס לפי מרשם."
כל חודש והתקוות המחודשות שלו. ציפייה, תקווה ואכזבה, וחוזר חלילה, כך זה נמשך, דוחקים את האכזבות לנבכי השכחה. ורק בזכות התקווה, מצליחים לשרוד את הציפיות.
צלצול הטלפון הקפיץ אותה.
"שרה, אמרתי לך פעם שאני אוהב אותך?"
זיהתה את קולו של גדי, חייכה לעצמה ,
"לא,לא זכור לי" ענתה "אתה צריך להזכיר לי בתדירות גדולה יותר, אני נוטה לשכוח דברים."
"אוקיי, אז תשמעי שרה, יש לי בשורה לספר לך."
"מה הבשורה?"
"אני אוהב אותך."
"את זה הבנתי, מה מסתתר מאחורי הבשורה?"
"מאחורי הבשורה מסתתרת האישה הנפלאה ביותר שהכרתי מעודי."
חשה מבוכת מה ,חייכה , נזכרה שהפתיעה אותה הפתיחות שלו,גם לאחר עשר שנות נישואין נוהג הוא לחזר אחריה כאילו לא מכבר הכירו, הציצה בשעון, השעה אחת עשרה, "בשעה כזו,אתה עדיין בפעילות?"
"לא, פשוט חשתי געגועים אלייך , אני כבר הולך לישון."
מאוד נינוח נשמע והחליטה להניח לו לעבור את הלילה בלי להדביק אותו בסערת הרגשות שבה הייתה נתונה.
"דרך אגב, גיל היה נהדר היום בגן. כל כך היה גאה כשחגגו את יום ההולדת. ואני הייתי כנראה עוד יותר גאה."
"אני מקווה שהתיעוד מזער את ההחמצה.?"
"איזה שאלה, צילמתי כל תנועה שלו."
"מחר אני משתחרר, אני מקווה שאצליח להגיע בזמן לאסוף את גיל מהגן, אני מתגעגע לשניכם." כשסיים חשה שהיא לא יכולה יותר לנצור את הסוד.
"נראה לי שטעית כשאמרת שאתה מתגעגע לשנינו ולא לשלושתנו."
"למה את מתכוונת?"
"אצלי בבטן ממתין לך השלישי"
שתיקה רועמת, התנשמה בכבדות מצפה לתגובתו . נזכרה בחודשים הראשונים לנישואיהם כיצד היה עוקב אחר ביטנה מניח מלוא כף ידו על ביטנה ומלטף בתנועה סיבובית עם השאלה הנצחית מה שלומנו, וכשהחודשים נקפו והמרוץ האובססיבי החל , חדל ממנהגו, לא נואשו מהתקווה בלגדל ילד,אך לא זכרה מתי חל המפנה וההחלטה נפלה, הולכים על אימוץ.
"זה רציני שרה?"
צרידות קלה נשמעה בקולו, שמעה את נשימתו המהירה
"גדי גם אני נרגשת ואפילו עוד יותר, אז לפחות תהיה אתה הרגוע מבין שנינו, רציתי לספר לך רק מחר כשנהיה ביחד."
"כמה זמן את יודעת?"
"כשהאיחור התארך הלכתי לבדיקה לפני ארבעה ימים, ומצטערת הייתי מבולבלת "
ושוב שתיקה ואז,
" נראה שלא אצליח להירדם הלילה"
"לי כבר ארבעה לילות אין שינה סדירה" וכששמעה צליל שיחה ממתינה הוסיפה "גדי אני מנתקת יש לי שיחה ממתינה להתראות אהובי"
"להתראות ולילה טוב למשפחתי המתרחבת, אין לך מושג כמה אני מתגעגע."
"היי אמא" עברה לשיחה הממתינה "קרה משהו?"
"לא קרה כלום רציתי רק לשאול לשלומך ואם כבר הגיע הזמן לספר לגדי?"
"כן סיפרתי לו הוא מאד נרגש, התרגשתי מתגובתו יותר מאשר מהבשורה"
"מתי הוא משתחרר מהמילואים האלה?" שמעה את נשימתה כשהוסיפה "מסרי לו שאני אוהבת אותו כאילו היה יוצא חלצי"
"ניראה שזה הדדי, אמא, אל תתני לי את ההרגשה שאני נשואה לבנך, אני מעדיפה אותך כאמא מאשר כחמות"
"גדי בני ואת ביתי ואני מאושרת מאד שיש לי משפחה כמוכם"
"תודה אמא"
נשכבה במיטה על גבה עוקבת במבטה אחר פרפר שחג סביב נורת הלהט כשמידי פעם קרב הוא לנורה וחומק כאילו היו גחלים לוהטות, סידרה את הכר מתחת לראשה עצמה את עיניה , דומה שמאז הצטרפותו של גיל חשה שהזוגיות עם גדי השתפרה או שזו תחושה סוביקטיבית שלה, אם כך או אחרת חשה שגיל החזיר לה קורטוב של אושר שהיה נחלתה בימים אחרים , גיל שינה את חייה מהקצה אל הקצה גם בזוגיות, גם בחברה וכמובן גם בעבודה , פתאום חשה עצמה פורחת, מצאה שיש לה פנאי לכל דבר, נכון נוספו לה מטלות, להאכיל, לחכות לגרפס, להחליף טיטולים או להתעורר לקול בכי בשעות הקטנות, כל זה מתמזער לנוכח חיוך אחד קטן שלו, וכשאימצה אותו אל ליבה הרגישה את חום גופו כאילו מעביר בה אנרגיות.
"נראה שזהו האושר בלגדל ילד," חשבה, "פתאום מקבלים החיים משמעות יתרה" וכשחשה כבדות בעפעפיה הפקירה את גופה לשינה רגועה.
מהמושב הקדמי ליד הנהג עקב גדי אחר הנוף החולף על פניו, לא בדיוק ענינה אותו השיחה הערה של חבריו למילואים וכאילו חולם בהקיץ ניבטות פניהם של שרה ושל גיל בכל גבעה ועמק ומכל הישובים הציוריים שחלפו על פניהם , חיוך עלה על שפתיו כשמצא את עצמו מדמיין את ביטנה התופחת של שרה. ברדיו התנגן השיר "לתת" של בועז שרעבי ומצא שהמילים כאילו מדברות אליו,
אתה לומד עם השנים
לבנות ביחד בנינים
לחיות עם כל השינויים
לרקום איתה סיפור חיים
ולעבור איתה ימים קשים
במצוקות וריגושים
תמיד לדעת לוותר
ואת הטעם לשמר
"הבית הזה מספר את סיפור חיי "
חשב , עצם את עיניו , השיר הסתיים והרגיש את הרטט שהגיע מהטלפון הנייד שבכיס מכנסיו, תחב את ידו לכיס כשלפתע שמע חריקת בלמים וגופו נבלם בחגורת הבטיחות תוך שהחלק הקדמי של הרכב מוחץ את גופו, חשכה עטפה אותו,ולאור קרני השמש השוקעת ,אימץ את גיל ואת שרה אל גופו. חש את ביטנה נלחצת אל ידו הימנית, ליטף אותה בתנועה סיבובית. שבריר שניה לפני שנעלמו קרני השמש האחרונות, ננסך על פניו חיוך כשנזכר בבשורה.
