בקרוב

                                                בקרוב

בכדי להתקין את ארוחת הבוקר,מה שנראה כמשימה פשוטה,הייתי מחויב לנקוט במשנה זהירות.

דבר ראשון,שלחתי את כלבי הנאמן,לוציפר,שירחרח את מפתן דלתי ויעבור בה.

אין מוקשים ואין חוטי תיל.טוב מאוד.

יצאתי את מפתן דלתי אל הרחוב.

עמדתי שתי דקות כדי לראות מי מתבונן בי ומי לא.

כל מי שהתבונן בי הנהנתי לכיוונו והסתכלתי בעיניו.חלאות קטנות.מעניין כמה כסף

שילמו להם בשביל לתפוס אותי.

המשכתי ללכת במורד הרחוב לכיוון הסופרמרקט.הלכתי בצידי הבניין.צלליתי היתה נמוכה בכדי להמנע מהצלפים הפוטנציאליים שממוקמים בדר"כ על גגות גבוהים או בקומות גבוהות של בניינים רבי קומות.

הגעתי לסופרמרקט.

דברי מאפה-לא.הם נעשו בבוקר.

קופסאות שימורים היתה יכולה להית הבחירה הטבעית אילולא גם הם חשבו כך.

מוצרי חלב-כן.ירקות-כן.ביצים-רק אלו עם תאריך התפוגה הקרוב ביותר להיום.

שילמתי במזומן לקופאית כשעיניי היו פתוחות לרווחה לצדדיי.

לוציפר עבר ראשון במפתן הסופרמרקט.תקין.

עברתי את הכביש במרכזו בין מכוניות נוסעות.מדריסה אני יכול להתחמק.ממכונית תופת לא.

ההשערה שתמיד תהיה נכונה היא שאנשים לא ירצו למות ביחד איתי.לכן במקרים מסוימים חשוב להצמד אליהם.

הלכתי בצמוד לאחת מהנשים המבוגרות שראיתי שמסתכלת עלי עד לביתי.

הגעתי בשלום.

יש לי מכתב בתיבת הדואר.נתתי ללוציפר לרחרח אותו.לא נבח.תקין.

המכתב מהם.הם רוצים לשלוח לי רמזים שוב.נבלות.נפתח אותו כשנגיע לחדר.

בדקתי את הדלת,היא הייתה נקיה.נכנסתי לבית ונתתי ללוציפר להתרוצץ חופשי בו.

הכל בסדר.עוד יום של חיים הובטח לי.

עד אותו פולחן מחר בבוקר.אולי נלך לקנות במרכז המסחרי החדש.

נראה כבר.

                                   יומנו של פאראנואיד

                                           החל משבוע הבא על מדפי הספרים.

                                                רוצו לקנות!!!