צמה

מאז שאני זוכרת את עצמי, היו לי שתי צמות. חומות, עבות, ארוכות. ממסגרות פנים בהירים עם עיניים ירוקות. צמות של יְלָדות טובות. בבוקר אמא שלי היתה מסרקת אותי. מעבירה את המסרק בשער מהר-מהר - כהרגלי אחרתי לקום לבית-ספר, כי תמיד ריחמה עלי ונתנה לי לישון עוד קצת. עם המסרק, היתה מפצלת את השיער לשניים, יוצרת שביל בין שני חלקיו, וקולעת כל חלק לחוד, תוך שהיא מהדקת היטב. אחר-כך סוגרת בגומיות כדי למנוע פרימה ולבסוף היתה משחילה סיכת ראש – אחת בכל צד, באזור הרקות. היה לי נוח כך, עם השיער המהודק לראש, והאיסוף שלו לצמות. בהמשך למדתי לקלוע אותן בעצמי – מעבירה את השיער קדימה וקולעת בכיוון ההפוך.

בשלב מסוים הפך זוג הצמות להיות צמה אחת. נערה עם שתי סיכות ראש וצמה אחת מהודקת היטב. עד שיום בהיר אחד – עמדתי אז לפני סיום י"ב, נמאס לי ממנה, מהצמה הזאת. נשבר לי. סופית. הלכתי לספר יוקרתי, במרכז העיר, נכנסתי ואמרתי לו: גזור! לא אמר כלום. פרם את הצמה, סרק היטב במברשת, וקלע מחדש. שם גומיה בקצה התחתון ואחת בעליון, אחז במספרים, ובכמה תנועות מיומנות נפלה הצמה לידיו. כמו חיתוך של חבל טבור. אחר-כך עשה לי "תספורת עורף", כזו שהיתה אז באופנה – קצר מלפנים, ארוך מאחור. היו שראו אותי והביעו פליאה, "איזה אומץ היה לך" , ו"לחתוך כך בבת-אחת, כל הכבוד". לא הרגשתי גיבורה, בכלל לא. גם צער לא היה בי. משונה. התרגשות מהולה בהקלה, זה מה שהרגשתי כל אותו יום, גם קצת למחרת, וזהו. בתום אותה שנה, עם סיום לימודי בתיכון, עברתי לשרת בצבא,אחר-כך לימודים באוניברסיטה, נישואין, ילדים, עבודה. מסלול שגרתי.

תחושת כבדות רבצה בי כל אותן שנים. כמו אריה שרוע בצל העשב של הסוואנה החמה. לפעמים נרעדה מעט, כלביאה המתארגנת לקראת פעולת הציד. היו אף רגעים שנדמה כי נעלמה. אבל עד מהרה היה מתברר שהיא שם, שבה להתרווח בחום המעיק, המרדים. פנימית, עמוקה, בסיסית. מעולם לא עזבה באמת, הכבדות ההיא.

שנים אחר-כך, כשאבי נפטר ואמי עברה להתגורר בבית-אבות, חזרתי לבית הורי, על מנת לארגן את הבית לקראת פינויו. בין בגדי יַלְדות שאמי שמרה בכפיתיות, מצאתי אותה, את הצמה ההיא. שמורה בתוך תיק בד שהיה מיועד להכיל טלית. אולי זו של אחי, מהבר-מצווה. שלימה מצאתי אותה, אבל במגע יד התפורר חלק מהשערות שהיו אחוזות בה. אספתי אותה אלי, ושמרתי אצלי בבית. כמה שנים אחר-כך, כשעשיתי את הסדר השנתי, היא נמצאה אי-שם בעלית הגג. חלקי שערות נפלו לי ליד כשהוצאתי אותה מתיק הבד ההוא. פרשתי את כפותי כך שכלום לא ינשור לרצפה, ירדתי במהירות למטבח, והעברתי בזהירות לשקית נילון. ואז, בבת אחת, הבנתי, פתאום, כמו ברק שהיכה בי - הצמה ההיא של פעם, צמת היְלָדות הטובות, נותרה בתוכי, טבועה עמוק בפנים. יצאתי החוצה בריצה, פתחתי את הפח הגדול וזרקתי אותה פנימה.