נצח כבול

קרל היה מאושר. היום סוף-סוף יקרה הדבר הגדול מכולם: הוא יתחתן עם מריאנה.

בכפר הקטן לא היה גבר שלא חיזר אחריה, אך היא בחרה דווקא בו. קרל עמל קשות כדי לזכות בליבה. בימים עבד בשדות אביו וחסך כל פרוטה כדי לבנות להם בית חדש, ובלילות טייל איתה לאור הירח, שניהם מביטים בכוכבים ומנסים לנחש אם הם מבקשים לומר להם דבר-מה כך עבד וחיכה חמש שנים תמימות, עד שאסף די כסף. והנה, היום הוא מתחתן.

שבוע שלם מובטח להם אחרי החתונה - חופשה נדירה מעמל השדות. הם ידעו שיטיילו ביום באותם שדות ירוקים שבלילות הכירו, יבקרו בעיר הסמוכה ואולי גם יבלו יום שלם על גדת הנחל המרוחק. אושרם היה שלם.

החתונה הייתה חגיגה סוערת. שולחנות העץ הארוכים קרסו כמעט תחת שפע המאכלים והיין. רעש לעיסת אנשי הכפר התמזג בנקישות ספלי העץ ובקריאות לחיים שלא פסקו. הבחורים מצאו לעצמם תירוץ לנשק את הכלה, והבנות, את קרל. והכול נבלע בצחוק וביין.

כשאזלו המאכלים ונערמו ערמות הפסולת, מישהו צעק: "לרקוד!" וההמון יצא בריקודים ובשירה ברחובות עד לכיכר, שם הודלקה מדורת החתונה. קרל רץ להביא חבית נוספת של בירה. כשחזר, חיילים מילאו את המקום. מריאנה פרצה בבכי, רצה אליו, חיבקה אותו ונשקה, "הוי קרל! הוי קרל!" ורק אז הוא הבין, המלך גייס בכוח חיילים מהכפר, וגם הוא נבחר.

ליל הכלולות שלו עבר לא בחדר עם אשתו הטרייה אלא במחנה גיוס. לא נפרד ממנה ולא ממשפחתו, הידע כי איש עוד לא עזב את צבאו של המלך בחייםמאוד העיק עליו.

עשרים ושמונה שנה נלחם קרל. פעמיים במסעי הצלב, מול טורקים ופרסים.  

בשנים הארוכות האלו , בין קרב אחד למשנהו, הבדידות הייתה קשה מנשוא. ברגעים הקשים ביותר, מתחת לעצי המנגו בארץ זרה או סביב מדורות הקרב הרועדות של הלילה, היה קרל מכניס את ידו אל כיס מעילו המרופט וממשש בעדינות סרט בד קטן ודהוי, זה שקשרה מריאנה בשערותיה ביום חתונתם, רגע לפני שנלקח. הוא היה מעביר עליו את אצבעותיו הסדוקות, לוחש את שמה אל האפילה, ונשבע לעצמו שוב ושוב לשרוד את התופת הזו כדי לחזור אליה.

בקיץ אחד בהודו, קרב עקוב מדם סגר עליו ועל יחידתו.  כשהכול כמעט אבד, נפל לפתע אל בור שנפער באדמה - תקרת מערה שהתמוטטה. שם מצא מקלט זמני.

כשהתעורר לאחר שהתעלף, לא שמע עוד קול קרב, רק דממה עבה, עד שדימה שהוא שומע את הדשא צומח. לצידו הופיע לוחם מהודר. זה היה הנסיך פרידריך שהבטיח לו שאם יציל את חייו, ישחרר אותו משירות בצבא. וכך היה. בגיל חמישים ושמונה, חופשי סוף-סוף, החל קרל לשוב לכפרו.

ימים רבים נדד רעב. במטע מנגו מצא פרי יחיד, אדום-צהוב, כמעט מקולקל אך מפתה. ניסה לקטוף, נכשל, נפל, וכשקם, הפרי נעלם. אז ראה זקן הודי טורף אותו. קרל רצה לחטוף מהזקן שאריות, אבל האיש הפציר, "תן לי לסיים אגמול לך יפה."

כשסיים, גילה לו: "בצידו השני של ההר הזה" והצביע על הר מרוחק, " זורם נהר. מי שישתה ממימיו, יזכה לנעורי נצח." קרל, מותש אך נלהב, צעד לשם.

הוא שתה מן המים והרגיש עצמו מתחדש: עורו צעיר, כוחו שב, בבואתו כביום חתונתו. אושר עצום הציף אותו - כעת יוכל לשוב אל מריאנה, לתת לה מן המים, ולחיות עמה לנצח. הוא מילא בקבוק קטן והחל לשוב הביתה.

חצי שנה לאחר מכן הגיע סוף-סוף לגבעות הכפר. ליבו רטט, אולי מריאנה עוד מחכה לו? אך במורד הופיעו חיילי הברון, השליט החדש שהשתלט על האדמות בזמן שקרל לחם רחוק מעבר לים. "עוד איכר טיפש שחושב להשתמט," קרא מפקדם. קשרו אותו והובילו למחנה הגיוס.

באותו לילה ישב קרל באוהל, ראשו בין ידיו. "שתיתי מי אלמוות," חשב, "כדי לחיות לנצח עם מריאנה שלי. והנה , אני חייל הברון עד עולם. ואין מנוס מזה".

הוא קרע את מדי החייל החדשים לרצועות, קשר מהם חבל, הניח על כתפו ויצא מן האוהל...