ההשתלמות (או "כיצד הפכתי לפמיניסט ביומיים וחצי")

     אצל אומות העולם, נהוג לציין אירועים לפי התרחשותם לפני ספירת הנוצרים או לאחריה. בחיי הנישואים שלי ושל אשתי יש את המושג "לפני ההשתלמות או אחרי ההשתלמות" , מעין תאריך מכונן שכזה, שאחריו הדברים לא המשיכו באותה מתכונת כמו לפניו. אפשר בהחלט להגיד שהזוגיות האמיתית שלנו התחילה אחרי ההשתלמות, למרות שבאותה תקופה מלאו כבר שמונה שנים לנישואינו.

    לפני הספירה הזאת הפרטית שלנו,הייתי שוביניסט לא קטן. טענתי שאני נלחם את מלחמת הקיום הקשה, עובד שעות רבות ביום, ובבואי הביתה אני זכאי  לקצת שקט ושלווה. כי מה בסך הכל אשתי עושה כל היום? בבוקר משחקת קצת עם פעוטות בגן הילדים שם היא עובדת, מגיעה הביתה בשעה אחת בצהריים ואז מתעסקת עם הילדים שלנו. O.K. , יש לה גם קצת לבשל וקצת לסדר את הבית, מדי פעם מפעילה מכונת כביסה או מדיח כלים וזה הכל. ביג דיל!  אמא שלי גידלה לבד שבעה ילדים; נכון,  היא אף פעם לא עבדה מחוץ לבית, אך גם לא היו לה את התנאים שיש היום, והיא לא נתנה לאבא לנקוף אצבע, לא חושב שאי פעם ראיתי אותו רוחץ אפילו כוס. הוא היה המפרנס ובבית היה מלך, כולם שירתו אותו.

    לא שדליה, אשתי, לא ניסתה לרתום גם אותי לעזרה בבית, בייחוד לאחר הולדת הילדים, אך זה הביא לוויכוחים ומריבות בינינו ולבסוף היא הרימה ידיים למען שלום בית. וכך זה נמשך עד ההשתלמות.

    אז מעשה שהיה – כך היה. לפני שלוש שנים, בחופשת חנוכה, אשתי נשלחה מטעם משרד החינוך להשתלמות של יומיים וחצי שנערכה בקיבוץ בצפון. נבחרו כמה עשרות גננות מצטיינות מכל הארץ לעבור השתלמות בשיטה חדשה שרצו להנהיג בגנים, לא בדיוק זוכר במה מדובר. המשתתפות היו אמורות אחר-כך להנחיל את השיטה בקרב הגננות בעירן והובטחה להן העלאה משמעותית בשכר, כך שהפיתוי היה גדול, בנוסף  לכבוד להיבחר ולתנאים הטובים של ההשתלמות. אשתי עמדה להיעדר מהבית  ליומיים וחצי ואמי התגייסה להחליף אותה, התנדבה לשהות בביתנו בימים אלה ולטפל בבית ובילדים.

    דליה נסעה מוקדם בבוקר לאחר שפיזרה את ילדינו בין מוסדות החינוך: את נועה ויניב התאומים בכיתה א', את איתי בגן ואת רינת בפעוטון.  אמא הייתה אמורה להגיע על מנת לאסוף אותם הביתה. אשתי דאגה להשאיר אוכל מוכן ובית נקי, אין מה לדבר. ואז, מעשה שטן, קבלתי את השיחה לעבודה. אמי הבוכיה צלצלה מבית החולים. היא נפלה בדרכה אלינו, רגלה נתפסה בין מרצפות מדרכה פגומה והשתטחה מלוא קומתה. לא הצליחה לקום ופינו אותה לבית חולים באמבולנס. סיפרה שרגלה נפוחה וכואבת מאד וכעת מחכה לצילום רנטגן. אולי זה שבר, עוד לא ברור. "איך אתה תסתדר, איחו מיו" בכתה אמי. אמנם החוורתי, אך אמרתי לה בגבורה שלא תדאג. כבר אמצא פיתרון. ניתקתי והתחלתי לחשוב את מי אני יכול לגייס. חמותי גרה בדרום והיא אישה עובדת, ולא באה בחשבון מעוד כמה סיבות, לא אכנס לזה. צלצלתי לאחותי חנה וסיפרתי לה על מצוקתי, אך היא צחקה: "מה אתה רוצה, שאביא אליך את כל השבט שלי? רק למחשבה על 9 ילדים ביחד בבית  אני יוצאת מדעתי. למה שלא תנסה להסתדר לבד יומיים, אתה עצמאי בעבודה, תוכל לתת לעצמך קצת חופש ולטפל בילדיך". גיחכה וניתקה. יש לי אחות נוספת, אבל היא בחו"ל , ועוד אחות צעירה בצבא ובזה מסתכם כל מאגר אחיותיי . יכולתי כמובן לצלצל לקיבוץ שם נמצאת אשתי ולספר על הצרות, היא בוודאי הייתה חוזרת מיד. אך לא רציתי לעשות לה פדיחה בקרב חברותיה, וגם ידעתי כמה זה חשוב לה וגם הכסף הנוסף שתקבל, לא יזיק לנו...  אולי אנהג כפי שאחותי ייעצה לי, חשבתי, מה כבר יכול להיות. אני אוכל להעדר יומיים מהעבודה, יצחק, מנהל העבודה שלי יסתדר ,תמיד יוכל לצלצל ולהתייעץ איתי במקרה שתתעורר בעיה. זימנתי את יצחק למשרדי והסברתי לו את המצב. "אל תדאג בוס, הכל ידפוק פיקס" הרגיע אותי.

    אז נסעתי הביתה ואספתי את הילדים המופתעים ממוסדות החינוך שלהם. לא היה זה פשוט כפי שזה נשמע, מעולם לא ביקרתי בגן של איתי וגם לא ידעתי היכן בדיוק הפעוטון של רינת מלבד הכוון הכללי. נעזרתי בשכנה שלנו, ידעתי לשמחתי שיש גם לה ילדה באותו פעוטון. התאומים חוזרים לבד מבית הספר הקרוב לביתנו.

    הילדים היו נרגשים מהמצב הבלתי שיגרתי והתנהגו למופת ליד השולחן. חממתי את השניצלים והפתיתים שהיו במקרר והגדולים אכלו בלי בעיות, אפילו שהשניצלים קצת התאבנו משום מה, אולי חממתי אותם יתר על המידה במיקרוגל. קרתה עוד תקרית קטנה עם הפתיתים , בזמן החימום רוטב העגבניות שאשתי הוסיפה להם החליט משום מה להידבק לקירות ולתקרת המיקרוגל. לבסוף הגשתי להם את האוכל, וכאמור, הגדולים היו בסדר גמור, רק רינת עשתה לי בעיות. היא פיזרה את הפתיתים בכל מקום אפשרי, לא הסתפקה בשולחן: הרצפה, בגדיה וגם שערותיה היו זרועים נקודות  כתומות, כצבע הפתיתים. גערתי בה והיא פרצה בבכי . "אבא, אתה צריך להאכיל אותה, היא לא אוכלת לבד"  אמרה לי נועה. התעקשתי. הרי כיצד תלמד אם לא נותנים לה עצמאות. עודדתי אותה לאכול לבד את השניצל, אך גם הוא מצא במהרה את מקומו בין הפתיתים שעל הרצפה. "לא רוצה, לא צריך! " הכרזתי מתוך שכנוע פדגוגי עמוק. שלחתי אותם לאמבטיה לרחוץ פנים וידיים . רק רינת לא זזה והמשיכה לבכות. הרמתי אותה, לקחתי אותה לאמבטיה ורחצתי לה את פנים והידיים. עם הפתיתים שבשערותיה אצטרך להתמודד אחר-כך, חשבתי.  עכשיו היא כבר צרחה מלוא גרונה וברגע שהשתחררה מידיי, רצה לאחותה לבקש נחמה. נועה הסתכלה אלי במבט חמור, כאילו פשעתי במשהו. התעלמתי ושאלתי מה הם נוהגים לעשות אחר הארוחה. "אנחנו מכינים שיעורים והקטנים הולכים לישון"  ענה לי יניב. יופי, לישון זה הכי טוב. תפסתי את ידי הקטנים להוביל אותם לחדרם, אך בתי הגדולה עצרה בעדי: "אבא, צריך קודם לקלח אותם, הם חוזרים מהגן מלאים בחול, אי אפשר להכניס אותם כך למיטה." החוורתי לרגע אך התאוששתי במהרה. מה הבעיה לרחוץ שני ילדים קטנים? קלי קלות. מלאתי את האמבטיה במים פושרים, וקראתי להם לבוא. איתי הגיע אבל את רינת הייתי צריך לגרור והיא צרחה ובעטה בי תוך כדי. התעלמתי והכנסתי גם אותה לאמבטיה, שניים בבת אחת זה חוסך זמן. איתי התחיל להסעיר את המים ורינת המשיכה לצרוח. גערתי בו שיפסיק והחלטתי להתמודד קודם איתה. סיבנתי את הספוג והחזקתי אותו ביד ימין ובשמאלי אחזתי ברינת. סיבנתי אותה פחות או יותר תוך כדי התפתלויותיה, והחלטתי שזה הזמן לחפוף גם את ראשה. שפכתי קצת שמפו לידי והעברתי אותה בשערותיה. צרחותיה התחלפו בזעקות שבר. איתי הביט בי מבועת. התעלמתי, תפסתי את הצינור והתחלתי לשטוף לה את השיער מהשמפו. היא זעקה כנשוכת נחש. השכנים יחשבו שאני הורג פה ילד, עוד יזמינו את המשטרה, הרהרתי. שמעתי מלמול והבטתי אחורנית . התאומים עמדו בדלת והסתכלו לעברי בעיניים רושפות. תפסתי מגבת והוצאתי את רינת מהמים. היא המשיכה לצרוח. הרמתי אותה והתחלתי ללכת לכוון חדרה, אך נועה התערבה: "אבא, אסור להשאיר את איתי לבד במים!" בעיה חדשה. "נועה מותק, תשמרי קצת עליו טוב?" אמרתי בטון מתקתק. היא הסכימה למזלי.

   לקח לי די הרבה זמן למצוא מה להלביש לרינת; התלבטתי לגבי טיטול והחלטתי בעד, אך עד שהצלחתי להרכיב לה אחד בצורה מניחה את הדעת, קלקלתי איזה שניים – שלושה. נראה אתכם מנסים לשים חיתול לילדה צורחת ומתפתלת. שמעתי מכוון המקלחת את מחאותיה הנרגזות של בתי הבכורה: "נו אבא, בוא כבר, יש לי שיעורים להכין!" בקשתי רחמים. לבסוף הנחתי לרינת וחזרתי לאמבטיה. נטפתי מים וגם זיעה. עם איתי היה יותר קל, הוא שתק כמו דג, נראה בטראומה והסתכל אלי במבט קפוא. קילחתי אותו מבלי להביט בעיניו. רינת המשיכה לצרוח בחדרה וסיפקה לנו מוזיקת רקע צורמנית. לבסוף היה גם איתי במיטה. רינת השתתקה בינתיים, נרדמה. החדר היה שקט. נשמתי לרווחה ומחיתי את הזיעה ממצחי. חזרתי לסלון והתיישבתי בפינת האוכל , מנסה להסדיר את נשימתי.

   באותו רגע שמעתי בכי מר מכוון חדר הקטנים. רינת שוב. נגשתי אליה. היא עמדה במיטתה, פניה היפות שטופות דמע וחזרה על אותה מילה שוב ושוב: "אייסה, אייסה! " עמדתי אובד עצות. את זה עוד לא שמעתי. מזל שבני הצעיר, שהתעורר בינתיים אף הוא, תרגם עבורי: "אבא, היא רוצה דייסה". עכשיו דייסה? כשרק גמרתי עם הצהריים? זה כבר יותר מדי! אבל אז נזכרתי שהיא למעשה לא אכלה דבר, רק עיצבה מחדש את פינת האוכל. נאנחתי ולקחתי אותה לסלון. דייסה. קל להגיד. נעזרתי בשרותיה הטובים של בתי הבכורה. למזלי היא ידעה את מיקום הקופסה  ואת דרך ההכנה. לא סמכה עלי, עמדה לידי כל תהליך ההכנה וחלקה לי עצות. "יש לקרר את הבקבוק. תטפטף על היד לראות אם זה לא חם מדי, כך אמא עושה." עשיתי כמצוותה. הקטנה עקבה אף היא אחרי כל תנועה שלי, לא צרחה הפעם, הרגשתי שהתרשמה ממאמציי. שתתה את הבקבוק בשקט. ילדה מתוקה.

    כבר אין מה לדבר על שינה. גם איתי היה כבר בסלון. הבאתי להם מיכל פלסטיק עם אבני לגו ועוד כמה משחקים. הם שחקו על השטיח ואני חזרתי לפתיתים. אכלתי אותם קרים.

     את שעות אחר הצהריים העברתי בתפקידי שיטור ושיפוט. הפרדתי בין הניצים, פסקתי לגבי הבעלות על צעצוע זה או אחר, הסתבכתי כשהתבקשתי להחליט מי מבין שתאומים צודק בויכוח שפרץ ביניהם. לא הלאה אתכם בפירוט ההתרחשויות בהמשך הערב עד שסוף סוף ראיתי את ארבעתם ישנים במיטותיהם. רק אציין שבשעת ארוחת הערב, רינת ניצלה רגע של הסחת דעת שלי ומרחה את מעדן השוקו על שערותיה. עשיתי את עצמי לא רואה. אין לי שום כוונה לעבור שוב את טראומת החפיפה . כשהיו כבר במיטותיהם, התחיל עניין חדש: "אבא, תקרא לנו סיפור!"  בקשו התאומים. ניסיתי להתחמק : "אתם כבר גדולים, יכולים לקרוא בעצמכם ". זה לא עבד. "אמא תמיד קוראת לנו סיפור, אנחנו לא נרדמים בלי סיפור." וכי הייתה לי ברירה? מזל שהתניתי מראש שאקרא רק סיפור אחד. הם לא היו מרוצים אך וויתרו לי והלכו לישון. הקטנים, למזלי, נרדמו מותשים.

     חזרתי לסלון ופתחתי את הטלוויזיה לראות את מהדורת החדשות. התעוררתי כשאמא צלצלה. הרמתי את הטלפון מטושטש. העפתי מבט בשעון: 8:32. הקשבתי בחצי אוזן כשהיא דווחה לי בפרוטרוט על התאונה ומה שהיה לאחריה. אחר-כך אמרה: "התכוונתי לעשות לכם מרק עוף עם ירקות. יש הכל במקרר, חלקי עוף וכל הירקות הדרושים. אני אסביר לך מה לעשות, אין פשוט מזה. תרשום. "  רשמתי. זה באמת נראה לי פשוט, קלי קלות. טוב שלא סיבכה אותי עם איזה מאכל מתוחכם יותר. אמרתי לה שאין בעיות, מחר בבוקר אני אבשל את המרק ואתייעץ איתה במידת הצורך.