פגישה

טיפות נשברות על חלון המכונית,
הירקון של ארכדי זורם לי ברדיו, הזונות גם..
גלגלי המכונית חורצים את דרכם,
בשלולית שמנונית עם גוונים משגעים.
ערפל מסביב בקושי רואים.
אוףף, כל כך עייף..
רמזורים מרצדים נוצצים,
מצטרפים לחגיגת הצבעים הפסיכודאלית על השמשה הקדמית.
חום המזגן מכוון על מקסימום, מעצים עוד יותר את משקל עפעפי,
ומנסה בהצלחה חלקית להפיג את האדים מהשמשה.
שיירות המכוניות מבהיקות פנסים חולפות ממולי
במהירות מסחררת ובקצב אחיד.
מגבים מונוטוניים שורקים בתנועה תזזיתית,
נלחמים בקושי בזרם המים.
ימינה ושמאלה..
ימינה ושמאלה..
ימינה ושמאלה..
מישהו צופר מאחור.
מביט במראה בעיניים כבדות.
והנה אמא קוראת לי,
האוכל מוכן,
בוא לפני שיתקרר.
כל כך אוהב את אמא שלי.
ממהר לשולחן,
ריח הבישולים שקישטו את המטבח הקטן שלנו
הטריף את חושי, והטעמים שהבטיח גרמו לבלוטות הרוק שלי לעבוד במהירות מופרזת.
היה לה כישרון לעשות מטעמים מכלום..
רגע לפני שטורף את הצלחת יחד עם כל מה שיש בה, "רחצת ידים?", היא שואלת..
ואני, כמו תמיד, באי חשק מופגן,
מתרומם מהכסא, נכנע, והולך לשטוף ידים.
האמת ש"לשטוף" זה מוגזם להגיד, מסתפק בנגיעה
מהמים הקרים כקרח, כדי לצאת חובה.
לא היינו משפחה ענייה,
ואף פעם לא הרגשתי מחסור,
אבל ידעתי שקשה להחזיק משפחה גדולה מהמשכורת של אבי.
זוכר איך פעם התמקח עם מוכר הנעליים,
יותר משתי לירות לא היה מוכן לשלם.
כילד הרגשתי נבוך מאוד, אך לימים הערצתי אותו על כך!
ואיך שהתחלתי להתענג על האוכל שמיימי של אימא,ראשי נחבט במשענת המושב בעוצמה.
עוצר בצד, מתנשם בכבדות, הכל שלם תודה לאל.
לוקח סיגריה,נרגע...

"ואתם נועצים שיניים", ממשיך ארכדי..
מתמזג חזרה אל הכביש, ומנסה להרגיע את מיצי הקיבה שלי בעזרת מסטיק ישן שמצאתי במגירה.
בין חומות ערפל מצליח לראות חלקי מגדלים
תל אביב הגדולה מתקרבת...