יש ולפעמים אלוהים מחייך אלינו את חיוכו החמים, ואנו מוצאים עצמנו מאוהבים, בכל נימי הנפש, מוכנים למות עבור מושא אהבתנו. יש ולפעמים האהבה היא מתוקה, מלווה בעֶנוּת נפש, בכאבי לב, באושר שמציף אותך בכל רגע שבו שמו של האהוב חולף בראש ובלב, או אז אנחנו ברקיע השביעי. לא רואים שום מכשול, שום איתותי אזהרה, נסחפים, טובעים, מתמסרים בגוף ובנפש.
הוא/היא הופכים להיות מרכז חיינו, הציר סביבו סובבת הווייתנו, עד כדי התבטלות...
ואנו מושכים עד הקצה את רגשותינו, את הרצון לתת, את הרצון לעשות הכל כדי להיות עבורם, מה שהם עבורנו.
יש וזה מצליח, "נופלים" על מישהו/מישהי רעבים לאהוב, אלה - יותר מאשר רוצים להיות נאהבים, רוצים בפשטות לאהוב, להעניק, לגונן, להקריב... במקרה כזה רק יד הזמן היא שתקבע את ההתנהלות של סיפור זה. היצלח? היכשל? האם יעמוד במבחן?
ויש מצבים של הסחפות קלה אבל רק מצד אחד - מצידו... כאשר מילים לחוד והתנהגות לחוד. הווי אומר: כאשר הצד השני, זה שבחרתם לאהוב, מתריע בפניכם על הצורך שלו במרחב, על אי הרצון שלו להסחף, וטורח להביא לידיעתם שנפשו כבוייה... אבל כשאתם יחד - רעידת אדמה... והלחישות המתוקות מטריפות ומשבשות את הדעה וזה מבלבל, כי אנו נוטים להאמין למה שאנו רוצים, ושפת הגוף היא שפה ככל שפה... ולא יתכן מצב שבו שנים יפגשו ויצללו לתוך שיכרון חושים... עד כלות, בלי שתהיה שם אהבה חזקה וטהורה. שהרי ברגעים אלה, חובר הגוף לנפש וההסחפות היא הדדית.
גם המרחק הפיזי בין שני אוהבים תורם את חלקו... הוסיפו למרקחת קמצוץ של אגו גברי, קמצוץ של רוע, תחרותיות, חנופה וקנאה נשיים, הוסיפו מעט צביעות, בחשו שתי בחישות והנה לכם משקה מורעל, תוסס שיש בו להמית את הנפש בגסיסה ארוכה וכואבת.
אבל עיזבו את הגסיסה של הנפש הפרטית שלנו... להחליט על המתתו של אהובנו במו ידינו, זה הקטע הקשה! שוב ושוב חולפים להם בראש רגעים יקרים של ביחד, של התמזגות של התעלות של אהבה נקיה ומרעיפה, ולצידם אחד אחר השני, רגעים של צער, של כאב, של עלבון... ואתם רוצים להאחז ולשמר לפחות את הזכרונות שישארו יפים, אבל, מבלי שתרצו, מתגנבות לחלקה הנקיה והטהורה הזאת בנשמתכם, לחישות מכוערות, עצות "ידידותיות", ונפשות שהרצון להרע ולהכאיב, גובר בהן על הצורך שלהם באהבה. כאלה שרק דבר אחד מזין את נפשם, הידיעה שגרמו סבל, שהכאיבו, שהשיגו את מטרתם... והכי כואב, שאלו זוכים לשיתוף פעולה ולגיבוי של האהוב.
ובואו ונעזוב את האחרים שבתמונה, בואו נתמקד בזה שבחרנו בו מבין כולם. זה שנַהִינו אחריו כעיוורים, שלא ראינו בו שום מגרעות, שהיה כליל השלמות בעינינו, שאהבנוהו עד כאב, עד שכרון, עד אבדן, עד התבטלות. איפה הוא בתמונה? איך הוא תרם למצב בו אנו נמצאות היום, מהלכות על הקצה, כאשר פעימות הלב הולכות ונחלשות, וכאשר אורות הלב כבים בזה אחר זה. ואז... כשאתן בפרפורי גסיסה אחרונים, הוא מגיע, (רק הוא יודע את הסיבה), ומבצע "המתת חסד"... וכשמאיר השחר מתחילה ההתנתקות הסופית.
וככה עם כל הרצון וכל התבונה שעדיין מאותתים לכם, "תצאו מזה מהר ככל האפשר", "נוסו על נפשכם", "תתרחקו"... אתן עדין נאחזות במקסם שוא, בהזיה ותוהות היה או לא היה? האם באמת זה היה או שהכל היה פרי רוחנו? מה אתן הרגשתן אתן יודעות וכואבות, מה שהאחר הרגיש - זה כבר פרי דמיונכם! כי ככה רציתם לראות את הצד האחר, וכך גם ראיתן, והמציאות חזקה מכל דמיון בו שְגִיתֵן... והמציאות טופחת על פניכן ומגישה לכם בצורה הכי בוטה ואכזרית, את "ראשו" של אהובכן על מגש. וראה זה פלא, במבט מפוכח תראו, שאתן פשוט "הֵאֶלַלְתֶן" אותו, כי ככה רציתן לראות אותו, ובמו ידיכן הבאתן על ראשכן ועל נפשכן את כל הכאב שעברתן ועדיין עוברות. פתאום אתן מגלות בו, גם צדדים מכוערים, אנושיים (לגיטימי). שוב אינו האל שבחרתם לסגוד לו. אותו אחד, שהיה המולך שהקרבתם לפניו את לבכן והקזתם על מזבחו, את דם נשמתכן, הוא בשר ודם ממש כמותכן, הממשיך בקלילות בשגרת חייו, שקוע במה שעובר עליו ולא בדיוק יודע, או רוצה לדעת, מה אתן עוברות... הוא פיתח הגנות ומיגננות, הוא מחוסן, הוא עבר מצבים כאלה, הוא ניכווה פעם לכן קל לו יותר, הוא ידע נשים, ידע תגובתן אליו ושום דבר לא מפתיע ומרגש אותו... וכך, בקלילות (או שלא בקלילות), ממשיך הוא בשגרת חייו, אטום (או שלא), ובלי להרגיש, קורע הוא את נשמתכן לפיסות קטנטנות בזה שהוא דוחה על הסף את הכאב שלכן, מתעלם, מקשיח את לבו, מסרב להסביר, בוחר להגיד לכן ש"אתן רוצות לכאוב ולכן אתן כואבות!!! והכי גרוע מכבה את עצמו ומתנתק כשהשיחה זורמת לכיוון שלא לטעמו.. ואתן? אתן נשארות עם מילים תקועות בגרון ועם סכין תקועה בלב... נו מה חשבתן לעצמכן? "זו מצווה וזה שכרה"... ההתבטלות שביטלתם את עצמכן, מתנקמת בכן היום.
ועכשיו נותרה שאלת המיליון... מה עדיף, הכאב שבהתפכחות - או הכאב שבוויתור, שבהרמת הידיים ובנטישה, שהחלטתן עליה מכורח הנסיבות. נטישת האמון שרחשתן, נטישת האשליות, נטישת האהבה, נטישת הרגעים שהתרפקתן עליהם, והמעבר לחיבוטי נפש, לכאבי לב מסוג אחר, להרגשה חזקה המקננת בכם כי למעשה נבגדתם... כי (אולי לא בזדון) יצא שעשו שימוש ציני בנפשכן וברגשותיכם, כי הם לא היו שם כשהייתן זקוקות להם וכי נוצלתם בצורה מחפירה... טעות!!! לא נוצלתן! אף אחד לא ניצל אתכן. אתן רציתן להיות מנוצלות... הרצון לתת, הקיים וטבוע בכן, עיוור את עיניכם עד שלא ראיתם שגלשתן, שנסחפתן, שטבעתן ונפלטתן לחוף, ללא רוח חיים! והם? קיבלו, רדו דבש והתעופפו... אפילו מבלי ש"זימזמו" בעמימות, תרוץ כלשהו...
ומה עכשיו? איך ממשיכים הלאה? אין לי תשובה.... איש איש וחוסנו הנפשי. יש המתעטפים בצערם וביגונם ומתנתקים מהסביבה... יש הממשיכים הלאה דהיינו, שוב יחזרו ויכנסו להרפתקאות שיסבו להם רק צער כי לא הפנימו, כי לא יישמו את הלקחים! ויש שיבחנו את החוייה בעיניים אחרות, עיניים מפוכחות, עדיין דומעות, עדיין מבכות אבל משלימות. והדמעות - אין בהם כדי להמעיט מדמותו של זה שאהבנו, אבל הן שוטפות את הכאב ומזככות את הנפש.
ואם הגעתם לשלב זה - זה הזמן לקבור את מתכם ולאחל לו לנוח בשלום על משכבו... מותר לכם לקחת את הזמן ולהתאבל. תשקעו, תתרסקו, תצללו... אבל בסוף תראו את האור בקצה המנהרה, תזדככו ותצופו למעלה.
קיברו אותו ותפרדו בלי משקעים, בלי כעס, זיכרו אותו באהבה רבה, קל יותר להתמודד עם אהבה מאשר עם כעסים. ואם אהובכן האיר את נשמתכן ולו רק לתקופה קצרה, אזי ראוי הוא שיזכר בחיוך, באהבה ותברכו את מזלכן, שהיה מישהו שהביא לחייכם, לצד הכאב, גם הרבה עונג ואושר והחייה את נשמתכן, שעד לאז היתה כבוייה. כן, חייכו בכל פעם ששמו יעלה בלבכן ובראשכן, זיכרו אותו בחיבה ואל תנטרו, והכי חשוב, סלחו! אמצו אל לבכן גם את הכאב וחבקוהו, כי זה כאב מיוחד, זה כאב שמישהו שאהבתן הביא עליכן ולפיכך הוא מיוחד, פרטי, רק שלכן. התענגו עליו... חושו אותו וצאו מחוזקות.
אני עדיין אוהבת אותו, אוהבת כפי שאפשר לאהוב אחד שהוא הד שלך עצמך. ומבין הדמעות אני מחייכת, פותחת זרועות ומשחררת.. קודם אותו! אחר כך אותי!
|
