הלילה הזה היה מיוחד במינו.
הרגשתי זאת כשהרוח הביאה עמה ניחוח מיוחד, ניחוח שלא ניתן היה לזהות את מקורו. העצים נשארו דוממים במקומם למרות הרוח העזה שנשבה, והירח נותר תלוי באוויר בצורת אגס משונה, והאיר לעברי בצבע ירוק עז.
עמדתי במרכז המקום, במרכז היקום, או כך חשתי. כשהבטתי סביבי בחשכה הדוממת הרגשתי כיצד הם מביטים בי.
ראשי בלא כול סיבה הגיונית החל להסתחרר במהירות אדירה עד אשר נפלתי בחבטה אילמת על האדמה.
מעולם לא האמנתי בחייזרים, או ככלל בכל עולם המדע בדיוני שתפס תאוצה בקרב בני האדם, אך כשהורמתי מהרצפה על ידי יצורים משונים ונסחבתי לעבר חללית ענקית, היה לי קשה מאוד להמשיך בחוסר אמונתי, אפילו במצבי הנוכחי.
צבע עורם היה סגול ולא ירוק כפי שתואר ברוב הסרטים והספרים של הז'אנר, מבנה גופם היה זהה כמעט לגמרי לגוף האדם, מלבד כמה תוספות נוספות שבקעו מראשם, וכששוחחו אחד עם השני, בעצבנות גלויה, לא הבנתי מילה מדבריהם.
החללית לא הייתה גדולה באופן יוצא דופן, למעשה הרגשתי מחנק כאשר העמיסו אותי לתוכה. החייזרים קשרו אותי למיטה והכניסו אותי על עבר אחורי החללית, ניסיתי להתנגד אך לא היה בכך טעם, מיד רכנו מעליי שלושה מהם והכניעו את התנגדותי בקלות.
ניסיתי לזעוק לעזרה לעבר החלל, אך נדמה היה כי מפי לא יצא הגה.
החללית נסעה תחילה במהירות על הקרקע ולאחר כמה דקות החלה להתרומם לעבר השמיים. להפתעתי הרבה הנסיעה בחללית שיפרה מאוד את מצב רוחי, הרגשתי את ראשי מעופף בין העננים, כל סממני הפחד שהרגשתי בתחילה נעלמו כלא היו, והאמת היא שדי נהניתי מהחוויה החד פעמית של חטיפה על ידי החייזרים סגלגלים.
לאחר זמן מה שבו ריחפנו בין שמיים לארץ, הגענו לבסוף אל מקום שנראה היה כמפקדה שלהם. זה היה בניין סטנדרטי לגמרי, ממש כמו בכדור הארץ.
בכניסה למפקדה בדק אותי חייזר אדיר מימדים בחיפזון ובעצבנות, ניכר היה במבטו שהוא אינו מרוצה ממני כלל. מיד כשסיים נלקחתי על ידי כמה סגלגלונים לחדר שהאור בו סנוור את עיני בעוצמה רבה כל כך עד שבקושי יכולתי לפקוח אותן. אט אט תחושת האופוריה שחשתי בחללית החלה להתפוגג ומוחי החל להבין את הסכנה בה אני מצוי.
"הם עומדים לבצע בי ניסויים", חשבתי בבהלה.
ניסיתי להתנגד בכל כוחי, והחלתי לזרוק את גפיי לכול עבר, אך שוב רכנו מעלי שלושה חייזרים שהכניעו אותו ללא בעיה וכפתו אותי למיטה. ניסתי לצעוק לעזרה, או לנס אך הם סתמו את פי במהירות וקולי נדם.
ממש יכולתי לחוש את צינת המוות בחדר, אני ודאי לא הראשון שנלקח לחדר זה וודאי לא האחרון.
החייזר הענק שבדק אותי שניות ספורות קודם לכן נכנס לחדר והביט בי ממעלי רומו, כעת עטר על פניו ברדס ענק בכדי לכסות את פניו, ומבלי להוציא הגה מפיו הוא החל בניסוים על גופי, הרגשתי כיצד ידיו חופרת בתוך איבריי ומחללות את גופי.
עצמתי את עיני בחוסר אונים, מקווה לפקוח אותם שוב.
כשפקחתי את עיניי, חיוך ענק נמרח על פני. משפחתי היקרה בהרכב מלא עמדה לצידי, "זה היה רק חלום רע", הרגעתי את עצמי באושר, "רק חלום רע".
ניסיתי להתרומם לחבק את אימי, אך הייתי כפות למיטה, בדיוק כפי שהייתי בחלום הבלהות. אימי ליטפה את ראשי בעדינות, ודמעותיה הקרות נפלו בכבדות על מצחי.
"אתה חיי", היא מלמלה באושר, "תודה לאל שאתה חיי"
"מה קרה אימא?", שאלתי מבולבל, מאבד את תחושת המציאות שאחזה בי קודם לכן.
"עכשיו הכול בסדר, מתוק", היא אמרה, והדביקה נישקה רטובה למצחי, מחבקת אותי בעוצמה ומסרבת לעזוב.
"אם כן זה כלל לא היה חלום אכן נחטפתי על ידי חייזרים", חשבתי בפחד.
"מה הם עשו לי אימא?" , שאלתי בוכה ללא הפסק, חוזר לילדותי.
איש לא ענה.
כשהשוטרים הגיעו הייתי בטוח שהם מעוניינים לדעת על החטיפה. אחרי הכול לא כול יום נחטף בן אדם על ידי חייזרים וחי כדי לספר על כך.
אך במקום לשאול אותי על יום האתמול, הם דיברו עם משפחתי במשך כמה דקות, ולבסוף כשסיימו התקרב אלי אחד מהשוטרים. מבטו החודר קרע את ליבי, הרגשתי את נשימתו הכבדה באוזניי.
"חאלס עם השטויות", הוא אמר לי בקול מקפיא דם, מאיפה השגת את הסמים?"
