אני מתחיל לנוע.
לאט.
ואז מהר.
ועוד יותר מהר.
כל כך מהר שהריאות נשרפות, שהאוויר נקרע, שאי אפשר לנשום. אבל אני מאיץ. לא עוצר לרגע, רק דוחף את עצמי קדימה, עוד ועוד.
הגרון יבש, הרגליים מתעופפות, והמהירות רק מטפסת.
כבר אי אפשר לשאת את זה, אך אני מאיץ.
כמעט לא נוגע באדמה.
עוד קצת.
עד ש...
אני לא מרגיש שום דבר מתחתיי, כבר באמת לא נוגע בכלום.
אני עף.
כנפיי עולות מעלה ומטה, מרימות אותי יותר ויותר גבוה.
אני כבר רואה עננים מתקרבים אלי באטיות אצילית.
אני מנפנף בכנפיי בכבדות ומבריח אוויר אל מתחתי ומאחורי, רוח נגדית מייבשת את פניי.
אני עף כמו ציפור.
רק חבל שאני לא באמת ציפור, כי רגע אחרי שהאמנתי ששמיים הם לא הגבול, כדור הארץ חזר למשוך אותי.
חזק יותר. ויותר.
והתחלתי ליפול מטה.
יותר ויותר מהר.
בלי שום כוח לעצור את הנפילה הנוראית הזו.
הרגשתי כאילו כנפיי נתלשו.
הפסקתי לחוש אותן, ואפילו לתזוזות מעלה ומטה כבר לא הייתי מסוגל.
רוח של אוויר לח המהול בייאוש התפרצה לתוך פי וניסתה לקרוע אותו.
המשכתי לצנוח.
מטה. מטה.
בלי שום דרך לעצור.
המרחק מתקצר.
מהר מדי.
רציתי לצעוק. פיו שלי ננעל.
שזה כבר ייפסק!
די, שהנפילה תיגמר!
אפס קול. המים קוטעים את הכול.
הנפילה נגמרת. שוב נכשלתי להישאר באוויר.
אני נושם מים. לאט.
נרגע.
ושוחה הביתה. אימא מקבלת אותי בחיוך, בקצב הרגוע והנינוח של הזרם:
"נו, השתכשכת קצת באוויר? שב. אבא הצליח להוריד תולעת חיה מהקרס, יש לנו היום ארוחה בשרית. תעלה רגע לשטוף ידיים באוויר, ותביא מלפפוני־ים לסלט. ואל תתגרה שוב בסוס־הים. אמא שלו מתלוננת."
אני מהנהן בקצב איטי ויוצא. קופץ מהמים לאוויר, מתייבש לרגע קל, חוזר פנימה.
ופתאום –
ציפור!
נחתת עלי מהשמיים, טופסת אותי במקורה וממריאה.
אני מתפתל בחדות, זנבי משתחרר, ואני נופל בחזרה אל בטחון הים.
שונא ציפורים. רציתי להיות אחת – לא עוד.
גם לא בן־אדם. הם הרי רוצחים ציפורים.
נכון, אויב של אויבי אמור להיות ידידי, אבל בכל זאת... לא רציתי להיות בן אדם. המשכתי לשחות בשיוט רגוע בין אלמוגים צבעוניים, אספתי מלפפוני־ים וכוכב או שניים, וחייכתי לעצמי. מזל שאני דג. אחרת, מי יודע אם הייתי מצליח לברוח מהציפור ההיא וכבר מזמן הייתי נטרף. אבל אז... משהו בתוך השחיה השקטה האט אותי עוד יותר.
מחשבה עמוקה, כבדה ומתגלגלת החלה לצוף:
למה דווקא דגים?
אולי זו בעצם הייתה טעות מלכתחילה? כשבאנו לכאן, אל כדור הארץ, כדי להכין את הקרקע לפלישה השקטה שלנו, עמדו בפנינו אינסוף אפשרויות. יכלנו לבחור כל צורה שרק נרצה.
אמא רצתה חיידקים. אבל אבא פטר זאת בהינף סנפיר – הם קטנים מדי, הוא אמר, והוא לא מוכן להיות שום דבר שהוא לא יכול לראות בלי משקפיים. אז הוא הציע שנהפוך לבני אדם. אך אימא מיד סירבה. היא האמינה שהם גדולים מדי, מגושמים ומסורבלים, ובכל מקרה הייתה בטוחה שאין להם שום עתיד אמיתי. ואז אני הצעתי שנמצא את השביל באמצע.
שנהפוך למשהו בגודל בינוני.
למשל... דגים.
אימא ואבא הסכימו. וכך עשינו. אלא ש... מי בכלל שיער בנפשו שאנשים לא ייעלמו כל כך מהר? מי ידע שכל המלחמות הקטנות והגדולות שלהם לא יצליחו להרוג את כולם? מי היה מאמין שכל הרעות והחורבן שהם הביאו לטבע סביבם לא יצליחו להרוס את הכול כליל? ההכרה הזו היכתה בי באיטיות מרה. טעות קטנה שלנו, חישוב מוטעה אחד, הוא בעצם זה שהציל את האנושות כולה.
המחשבה הזו הייתה כה כבדה ומרירה, עד שהרגשתי חייב לשטוף את הפה בזרם המים המלוחים. זה הרגיע אותי במעט.
זה לא הגיוני שהמזל יהיה תמיד לצידם. מתישהו, פעם אחת בכל זאת, הם יצליחו להרוס את עצמם עד הסוף. ואז אנחנו נבוא. נכבוש את החורבות ונתפוס את מקומם. אבל ברגע הזה ממש, קולה של אימי פילח שוב את המים וקרא לי אל הארוחה.
התחלתי לשחות חזרה הביתה. היה לי אמנם קצת חבל לנתק את החלום המתוק על העידן שאחרי האנושות, אבל הבטן שלי קרקרה בעוצמה. הרפיתי מהמחשבות הגדולות, השארתי בצד את ההרהורים על נפילתה המדומיינת של האימפריה האנושית, והתמקדתי בדבר האמיתי והדחוף ביותר כרגע: הארוחה הבשרית שממתינה לי בבית.
