מים רבים לא יכבו

מים רבים לא יכבו-רונה נבון

שעון החול מעולם לא איים על אושרי, כאותן שעות מדודות בחדר הכחול כרוך בריחות חיטוי מוחצנים.

אין ביקור אחרון יותר ממפגשי זה. אין סוף מוגזם יותר.

עשר שנים שאני נפרדת ממנה. קצב החיים כאן ארוך יותר. הדופק מתנחל על הזמן, כמו אין מחר.  בבגדים שלא פקדו בית שלושה ימים וערבים של יקיצות ירח, הקפדתי על האישה שלי.  בעובי הלילה של יום שישי, בין חושך כהה ושעות עמוקות משינה, הייתי ערה שם ליד. שדיה לא אמרו כבר אשה, כבדים ושוממים כגוף ילדה שלא ידע את ביקורי הדם החודשיים. אישוניה זרחו אלי בגרעון האור החסר שליד מיטתה.

             בחולצת רנטגן מכופתרת מתוך חליפת חוֹלי תכלת שלגופה, השתקפו לי פטמותיה הנבולות . דיווחו לי על שפתותיי שהריקו אותן, בעידן הפרהיסטורי של ימיי. גופה הסמיק מכל הרחמים שנכמרו עליה, 245 איבריה נעו בחוסר נוחות, עוד אני קוראת בעיון את כל מאה וחמישים הסנטימטרים שבה. נגע הגוף לא דבק בשכלה, אף לא בכרומוזומי האושר. קהת ידיים, וחדת פנים שאלה את ראשי לעיניה. מוודאת את מיקומן של ירכיי, מתניי, צמרת הגו, וחוגות החזה הגאות. "ילדתי אותך בַסבל ובַצער המדויק שביקש אלוהים. עשרים שנה נאנסתי לִשעות למצוותו. עשרים שנה שילדתי אותך. הציר הוא סבל קטן וכל השסעים שחרטו בבשרי, עוד יש עִקבות של ראשך בבטני. אבא שלך נכנס איתי להריון בכל פעם והפיל אותם אפילו בכאב רציני מרחמי. את נולדת ב-1965-1985."   

לוחשת לי בנימה חלודה, מהדקת את סודותיה צפוֹנית ללחיי, דרומית לאוזניי. השקט היה לתפארת, וקולה התגנב כמופת. מעולם לא שמעתי אותה טוב יותר. מעולם לא הייתי בִּיתה יותר מכפי שאני עתה.

הדבקתי את בטני אל הטבור העמוק שכל כך אהבתי. שלחתי 5 אצבעות להזכיר לידיי את מרקם פניה האחרון, לחות ועצובות שבו אלי כפותיי. סנטרה קפץ תחתיי, שפתיה התחבאו בבית הבליעה, ושמורותיה המטירו גשם מלוח להרוות את הכאב שצמא בינינו. "את יודעת שאת האהבה שלי? את הרי יודעת מידי שאין אהבה שווה גם לא לילדים. יש לי רגש חמור לנעה שלי. יש לי אהבה קשוחה ומפרכת, אני האמא הכי שלך מכל אותם ילדיי. את יודעת נכון?"

צבטתי את רקותֵי בטנה בחמלה הוגנת, ריצדתי את פניי על צווארה. עקרה ממילים, הנהון אילם בקע מפניי. "כגודל הזמן שבראתי אותך, כך ארוך זמן היכרותנו. אהבתי אותך עוד הרבה לפני שיצאת ממני. עשרים שנה לפני, כבר קראתי לך נעה, הנעליים הורודות המתינו לך עשר שנים לפני שנכנסת לתוכַן. המיטה החומה המגולפת נוסרה בורידים מזיעים של אביך כבר ב-1970. החיתולים הכחולים וציורי הירח, קופלו כל שבוע, בניקיון הקדוש של לקראת השבת. סתם כך להתאמן לקראתך. אוי כמה שאביך כעס עליי בזכותך ובגללי.  אז בתחילת האימונים כשהייתי מגיעה כל חודש עם חבילת חיתולים אחרת, לבחור לך את הטוב ביותר;  שהדבק ידביק והבטנה תספוג היטב, שהמרקם יהיה נעים והריח יפיץ את עצמו בגופך. במרחצת הכלים שבמטבח, שעתיים לפני הדלקת הנרות , קילחתי שני בקבוקים ומוצץ, וכיבסתי שוב את בגדייך, ככוננות של מעמד הר סיני. ואהבתי אותך עוד יותר מאביך, ובטח יותר מעצמי. ושדביר בא אל העולם ואחריו מיקה, שייבדו לימים ארוכים, שמחתי בך יותר. כל רגשי האהבה שלי גוייסו כבר לנעל'ה, לא נותרו בי עוד אותם שרירים שאהבתי באמצעותם אותך." 

            פרמתי שלושה מכפתורי המדים בגווני הכחול חלש שלגופה , פציתי את פי והגפתי אותו על דדיה. שחזור נוף ינקותי, השנים שבהן אימי מילאה בטפסים את שמה הפרטי:אמא שִפרין. היא שלא ידעה את עצמה תחת כותרת אחרת.

"שמרתי את כל זוגות הנעליים עד מידה עשרים, הבקבוק וסט הכלים הטקסי של טרום שנותייך.

המוצץ והכרית הקטנה שתפרתי לך עדיין אצלי, בפסגת ארון הבגדים, מוצנעים בשקיות ניילון חומות. ואת כל הזמן ניסית להתנקש בהם בשאלות:"מה יששם אמא? זה מכער את הנוף של המיטה!"זוכרת?

לא העזתי שאף אחד מילדיי יעשה בהם שימוש מלבדך.

רציתי את חותמת גופך, תבליט הבשרים של נועה. רציתי את זוויות המרפק וברכייך ואת טעם הריח הדבוק בבדים. רציתי את מידות היקפייך של גיל חודשיים ימים, בגדי תעודה של התינוקת הבכורה של עלמה שפרין-גינצבורג.

            שעון החול שתקתק שר עכשיו, שיר ערש תמידי, כאזני ילדים מסכינות לפזמון הקירות הדומם של הלילה. הקפתי אותה בבטני האחת ובשתי זרועותיי.

חפנתי את ידיי בבתי השחי העייפות שלה. "נועל'ה, אני רוצה שוב זרם של מים קרים וחמים, כמו בספרו של הרמב"ם. ברזים של ברד ואדי שרב שיזלגו עליי באלימות המפורסמת הזו של הנוזלים." אהבה את הטיפות הזועמות והכבדות של המקלחת. צווארה מרד בעורה השמוט. מאפקת את עצמותיה לא לנשור לכיווני. הכתפתי אותה כנשקֵי טירונים מתפקדים. גמלתי לה על שנים שעיצבה את גופה להיות לי לערש. לא יכולתי להניק את אמי. לו יכולתי. משתדלת לשוות לעצמה איתנות הורית, כזו שנפטרה בה זה מכבר. כרבלתי את אימי עד לשטף המים הנרגן. נסמכת עליי, עירומות כביום היוולדי.

"הרמב"ם כתב שמקלחת טובה היא זרם של מים חמים שירתיחו את העורקים ומיד אחר כך, סילון צונן שיכלא את הנשימות בסרעפת, ממש כך. הוא טען שזה תורם לשמחת הגוף ועירנות הנפש. ככה אני אוהבת נועל'ה, פעם אחת ודי."

נשקתי לכתפיה וצווארה. צחצחתי את פומיות שדיה שהזינו אותי בשנותיי הרכות. עיסיתי את שיערה, גונבת שניות דקות ורגעים לפסל את תלתליה בקצף הלבן.

כשהייתי אמא רק שלך, עד גיל ארבע, הייתי רוחצת אותך ככה: טובלת את ידיי ברותחים ומגהצת את עורך בחמסין כפותיי ושוב מוהלת אותן בשקיות קרח צפופות, וסורגת על גופך סבונים."

"הלוואי ויכולתי ללכת איתי לעולמך. לחזור לרחמך ולעולמי."

פושרת, מתה עליי אימי.