9
ערב. רק מלי בבית. אבא שלה דאג להוציא משם את כולם.
היא ישבה על הספה כשרגליה אסופות אל גופה, ידיה מחבקות אותן. הבית היה שקט באופן מוזר, כאילו הקירות ידעו מה עתיד להתרחש כאן.
היא חשבה על זה שאם היא לא היתה חרדית, המהלך היה לא היה נראה כזה משמעותי כמו שהוא באמת.אצל כולם זה בערך בתהליך של הכירו-מצאו חן אחד בעיני השני-יצאו מספיק זמן-התארסו, ואז אם לא התאים, יכול להגיע השלב של ביטלו את הכל-המשיכו הלאה.
כל כך פשוט.
באותו הרגע רצתה לצאת מכל המערכת המסובכת הזאת. מהחשש שהמהלך שתעשה בשעה הקרובה יקשה על שימי למצוא את אשתו לעתיד. וכן, היא חששה גם לעצמה, כי כמה שחשבה על זה, הגיעה למסקנה שהיא באמת לא יודעת מי יהיה בעלה. החיים הפתיעו אותה מספיק פעמים. גם היא הפתיעה אותם.
בהתחלה חשבה שאולי תלך בדרך של אדישות. 'אם אני לא אעשה מזה עניין, אף אחד לא יעשה מזה עניין' חשבה. אבל זה דבר כל כך גורלי. 'להתחתן-לא להתחתן' הוא לא רק 'להתחתן-לא להתחתן'. זה הרבה יותר. זה 'לחיות את חיי לצידו של האדם הזה, לחלוק איתו את חיי, רגשותי, אהבותי, שנאותי. לחלוק איתו את רגעי השמחים ביותר, את רגעי העצובים ביותר, לחלוק איתו את מיטתי, את ילדיי, את ביתי, את עצמי-לבין פשוט לא לעשות את זה' וכן, זה דבר גורלי.
אז גם אדישות לא תעזור כאן.
היא חייבת לעשות את זה. לעשות את הצעד הכואב והמכאיב הזה, לחוות את הכאב, ורק כך תצא מזה.אחר כך, בעזרת ה', הכל יהיה יותר קל.
אחרי הכל, היא עשתה את מה שהרב אמר לה לעשות.
דפיקות בדלת קטעו את הרהוריה. שימי נכנס.
"התגעגעתי אלייך נורא" התיישב לצידה על הספה, מביט בה באותו מבט שכל כך שנאה.
"מה שלומך?" שאלה.
"אני מצויין, ברוך ה'. איך את? יותר טוב?"
"לא יודעת" ניסתה לחייך לו.
הוא לא ענה. הייתה דממה. דממה מעיקה. היא הרגישה כל כך זרה לו. כל כך. כאילו אלפי שנות אור מרחיקים אותם זה מזו. היא הרגישה כאילו היא צריכה להסביר לזר מוחלט למה לא טוב שהם יתחתנו.
"שימי..." ניסתה להתחיל.
"כן?" הוא קפץ, שמח שהיא מצאה נושא שיחה שישבור את השקט.
"יש לך לבטים?"
"לי? לבטים?" הוא הופתע.
"כן".
"למה את שואלת?" הוא כיווץ את גבותיו עד שכמעט התחברו לחלוטין.
"כי אני רוצה לדעת".
"לא, אין לי לבטים." משך בכתפיו "זה יותר חשש, אבל לא לבטים" הוא השתתק, חשב כמה שניות והמשיך "את יודעת,לפעמים אנחנו מתווכחים, לא מסכימים על דברים,לא מתראים מספיק, ויש בי מן פחד כזה שלא לא ילך. אבל לבטים אלה לא. אני יודע שאני רוצה להתחתן איתך".
"אהה". היא נשכה את שפתה התחתונה, לא מוצאת מה לומר.
"לך יש לבטים?" עכשיו או לעולם לא.
"כן. יש לי". לחשה, מפחדת להביט בעיניו.
"חזקים?" הקול שלו לא הביע שום רגש.
"חזקים". עדיין לא מביטה בעיניו.
"עד כדי ביטול?" קולו החל להישבר, רועד.
"אני חושבת שכן".
"רק חושבת?"
"לא." נענעה בראשה, יותר בשביל עצמה מאשר בשבילו. את חייבת לו את האמת. אני חייבת לעצמך את האמת. אסור לך לוותר על זה, את לא תצליחי לדבר איתו על זה שוב. "לא חושבת, אני די בטוחה".
"שאת רוצה לבטל?"
הנהון חושש מצידה.
שתיקה.
עברו כבר כמה דקות והוא לא מדבר, לא אומר כלום. נאדה.
מילא היה כועס שהשלתה אותו, בוכה, מדבר איתה, מקלל אותה. משהו! אבל לא, הוא רק שתק. שתיקה כואבת. משלימה.
"אני מצטערת" ניסתה להתחיל.
עדיין שותק.
"אתה בן אדם מדהים, שימי, באמת. אני לא אגיד 'זה לא אתה זה אני' כי זה יישמע לך בנאלי. אבל יש גם בזה מן האמת".
הוא עדיין שתק אז היא המשיכה. "אין בעיה בך, אין בעיה באף אחד מאיתנו, אבל אני יודעת שזה לא זה.אולי זו אינטואיציה, אולי יותר מזה. אני לא מתחברת להרבה דברים שחשבתי שאתחבר אליהם, שאצליח להגיע אליהם. זה לא, שימי, פשוט לא".
"אני לא יודע מה לומר". הוא היה נראה אבוד. כמעט שהתפתתה לוותר על הביטול ולחזור אליו.
"שאלתי רב" ניסתה להשרות עליו ביטחון. יודעת שזה מה שיעבוד.
"והוא פסק לבטל?" השתאה.
"כן" לחשה.
"אם ככה, זה מה שצריך להיות, אני מניח" שתיקה קצרה, והמשיך "הכל משמיים, טוב שזה קודם מאשר אחר כך". מדהים, זה המשפט של כולם.
"נכון" אמרה ושתקה.
"תוכל אי פעם לסלוח לי?"
"אני באמת לא יודע".
עניה התחילו לדמוע. "אני מצטערת שימי, אני באמת מצטערת. אין לי שום זכות לבקש ממך סליחה כרגע, ובטח בזמן שאני לא מסוגלת לסלוח לעצמי".
"אהבתי אותך באמת, את יודעת?"
"כן. אני יודעת" אמרה, בלי לדעת בכלל. הוא אהב אותה איך שהכיר אותה, אבל למעשה הוא לא הכיר אותה באמת. הוא הכיר את מה שרצה שתהיה, את מה שרצה להכיר. הוא לא חקר יותר מידי, מה היא חושבת על דברים, מה דעתה. ידע את מה שרצה. לא יותר.
"איך מספרים לכולם, איך מבטלים הכל?" הוא היה מעשי, כרגיל.
"יהיה בסדר, לאט לאט. אנחנו נצליח".
"אנחנו?" הוא נהיה קר.
"המצב הזה לא פשוט גם בשבילי, שימי".
הוא לא ענה. רק כדי לא לפגוע בה. הוא ידע שאם היה מנסה לענות, היה מצליח רק לומר דברים ציניים, פוגעים. ולמרות הכל, לא רצה לעשות לה את זה.
הוא החל להסיר את השעון מידו השמאלית.
"לא". מחתה. "אל תעשה את זה. תשאיר אותו אצלך".
"אין לי כל צורך בו".
"אני יודעת". ניסתה להבין אותו. "בכל זאת."
הוא הביט בה, מבט דומע וכאוב, וחזר לענוד את השעון באיטיות, תר אחרי החור המתאים לסגור אותו, מלטף את הרצועה.
"אני חוזר בי. יש לי צורך בו. הוא לעולם יזכיר לי מישהי שאהבתי".
היא הרכינה את ראשה.
"תשאירי את המתנות אצלך?"
"לא," היא ניסתה לחייך והסירה את הטבעת מאצבעה. "לא".
"בכל זאת, תשאירי אותם אצלך. למרות שזה שונה, למרות שאת מעדיפה לשכוח אותי".
"אל תגיד את זה ככה, זה נשמע נורא".
"האמת נוראית לפעמים".
היא לא ענתה.
היא הלכה לחדר, אוספת את כל תכשיטי הזהב שקיבלה. מניחה הכל בשקית נייר קשיחה.
"קח" הושיטה לו. "לא יודעת אם אשתך תענוד את כל אלה או לא, אבל אני עדיין בטוחה שהיא תהיה מאושרת במחיצתך".
"כמו שאת היית?" הוא ניסה לפרוק מעט מן התסכול שלו.
"שימי..." היא פחדה לתת לו לפרוק אותו, פחדה שלא תוכל לעמוד בזה.
"את צודקת. סליחה".
הוא התרומם ממקומו.
"דרישת שלום לכולם, אתם משפחה מקסימה. תמיד אתגעגע אלייך".
הוא צעד לעבר הדלת.
"שימי?" הוא אחז הרפה מידית הדלת והסתובב אליה.
"בהצלחה".
"תודה, גם לך"
הדלת נסגרה בלי טיפת רעש.
רבע שעה עברה.
מלי עדיין עמדה באותו מקום בו נפרדה משימי. לא בוכה, עניה יבשו. לא מזיזה את אישוניה מהדלת, המקום האחרון בו ראתה אותו לפני שנפרדה ממנו לעולמים. היא לא היתה מסוגלת לזוז. פחדה לזוז. זהו, זה נעשה.
היא ביטלה שידוך.
היא עשתה את מה שכ"כ הרבה אנשים פחדו ממנו, היא עשתה את הדבר שאנשים מעדיפים לא להיות מאושרים לעולם ובלבד שלא לעשותו.
ביטול שידוך.
המילה הזו נשמעה לה נורא בתוך עצמה. היא לא הגתה אותה בקול, כי לא זזה. לא עיכלה. הכל נגמר.
הבית היה שקט. כמה זמן יעבור עד שהם יחזרו? שעה? חצי שעה? היא הרגישה שאינה רוצה שיחזרו לעולם. היא צריכה את הזמן הזה. לא רוצה שהרגע הזה ייפסק. הרגע של האפאתיה הזו.
עולם אחר. שקט.
רגליה כאבו מהעמידה המאומצת במקום אחד בלי לזוז.
היא התיישבה על הספה, הבועה התנפצה. מלי התעוררה.
