סיפורים

הביטול- פרק 5 מתוך 11

5

שימי, החתן, לא הפסיק מלהתקשר ולהגיע, איתו הגיעו גם המתנות הרבות. הוא היה מאוהב, ללא ספק.

הכלה היתה נראית פחות זוהרת ממה שנראתה באירוסין שלה. כאילו מישהו אילץ אותה להתחתן. החיוכים נמחו, והבעת השלמה כואבת עלתה בעניה בכל פעם שמישהו דיבר על ההכנות לחתונה.

שימי, החתן שלה היה בן אדם מיוחד. אך שכלי. מאוהב עד כלות, לעיתים היה נדמה לאימה ואביה שעם כל האהבה העזה שהוא רחש כלפיה, מה שלא טרח להסתיר, הוא עדיין חסר את ההבנה הפשוטה אליה. את הנימים הדקים שיגיעו אליה.

האירוסים האלה היו שכליים. בשביל מלי, לפחות.

כולם היו בטוחים שהיא התארסה מתוך אהבה סוחפת, אך למעשה ההחלטה שלה להינשא לשימי היתה מהירה, אף אחד לא חשב שזה היה סוג של בריחה.

זה היה נראה מושלם.

למעשה, זה היה סוג של ידיעה שאם אין שום רע שעולה על הדעת, לא הכרחי גם לחפש את הטוב. לוקחים את מה שקיבלת. אם אין רע, אל תתפנקי.

גם כשאימה חשבה רבות על אירוסי ביתה, ועל ההתנהגות המוזרה שלה אחריהם היא לא חשבה שיש סיבה ממשית לבטל אותם, כשם שלא היתה לה סיבה ממשית לקיים אותם.

 

זה היה ערב יפה ובהיר, וכל מה שרצתה לעשות היה לשבת בערסל בחצר ביתו  של אודי ולהירדם בחיקו של אודי. אבל בכל פעם מחדש נדהמה לחשוב עד כמה היא רחוקה ממעשה כל כך פשוט, לכאורה.

היה לה עוד לספר לאודי מה שימי ביקש ממנה. עד כמה שאהבה את אודי, שימי היה, עדיין, החתן שלה והיא היתה חייבת לכבד את רצונו. לפחות כלפי חוץ. כדי שאיכשהו זה ישפיע גם על הפנים.

היא הרימה את הטלפון וחייגה את המספר המוכר כל כך, האהוב כל כך. מפחדת שזו תהיה הפעם האחרונה. עד כמה שלא הוגן לספר לו בטלפון שלא יוכלו לדבר יותר, היא ידעה שלא תוכל לשאת את מבט העיניים שלו אם תאמר לו את זה פנים מול פנים.

היא ניתקה.

היא הרגישה את הדמעות מטפסות ורצתה לוודא שהן למטה למטה לפני שתתחיל לדבר. היא בלעה את רוקה.

שוב מחייגת.

"היי מלי" שמע את הקול שלו. הן טיפסו שוב.

"מלי? את שם?"

"כן". השתנקה.

"את בסדר?"

"לא".

"שימי כעס מאוד?"

"כן".

"רוצה לספר לי?"

"אני מוכרחה".

"את לא. רק אם את רוצה".

"לא. אני מוכרחה".

"צריכה לפרוק?"

"בעיקר, אבל לא רק".

"אז למה עוד?"

"כי אני צריכה לספר לך משהו".

"אני מקשיב". כל כך אהבה את זה בו. את הפשטות הזאת של 'אני מקשיב', כאילו אומר 'אני כאן' בלי כל גינוני הכבוד של 'אני יודע להקשיב' לעזאזל. זה היה אודי. מושלם בשבילה. לא מושלם, אלא מושלם בשבילה.

"כי שימי ביקש ממני שלא נדבר יותר".

שתיקה. כאילו כל הציפורים בעולם השתתקו, מנורת החדר לא זמזמה, אף זבוב, שכעת היתה הפעם היחידה שהיתה שמחה אם היה מזמזם, לא הופיע. שקט מוחלט.

"תגיד משהו".

"אני לא כל כך יודע מה".

היא משכה באפה, ושניהם שתקו. שתיקה של חוסר אונים.

"בעצם דבר אחד אני חייב לשאול אותך".אמר פתאום, הקול שלו היה החלטי, נחרץ.

"אוקיי" כבר לא היה אכפת לה מה ישאל, הוא יודע הכל.

"את מוותרת כל כך הרבה. את בטוחה שזה שווה?"

היא לא ענתה.

זו היתה באמת שאלה במקום.היא ידעה שלא תענה לו. לא יכלה. אבל עמוק בליבה היא ידעה את התשובה הכואבת. לא, זה לא שווה.

"אני לא רוצה לענות על זה".

"כבר ענית". נאנח.

שתיקה. היא ידעה שהוא צודק. לפעמים כשלא עונים זה עונה על הכל. תשובה מוחצת.

"למה, מלי?" השאלה באה ממקום באמת כואב. שאל כי באמת לא הבין אותה, אולי בפעם הראשונה מאז שהכירו.

"לא יודעת".

"את לא מרגישה שאת נלחמת מול כל העולם?"

"קצת, כן".

"ויש מטרה ללחימה הזאת?"

"לא יודעת".

"את שמה לב כמה את לא יודעת?"

"כן".

"מלי, את מבינה שזה לכל החיים, נכון? אין דרך חזרה. אלה נישואים, בעל ואישה. אני חושב שאת לא מבינה מספיק את המשמעות של כל זה. את בוחרת לבלות את שארית חייך עם בן אדם שאת לא אוהבת. ו'שארית חייך' זה לא מעט זמן, בעזרת ה'. אף אחד לא יכעס אם תבטלי את כל הסיפור. לא בגללי. בגללך. בגלל שאת לא רוצה בו כבעלך וזה באמת לא יעזור אם תשכנעי את עצמך. אני יודע את האמת, ואת יודעת אותה אפילו טוב יותר. אני אנתק עכשיו, כי אנחנו נכבד את שימי. אבל תבטיחי לי שתחשבי על זה".

"מבטיחה". לחשה בקושי.היא רצתה לומר עוד הרבה דברים. להיפרד, להתרפק, לנצל את השניות האחרונות, אבל לא יכלה לדבר. השתוקקה לשפוך בפניו את ליבה. לומר לו שהיא לא רוצה להתחתן עם שימי. לא. לא. לא. היא לא רוצה.

המאמץ לחסום את הדמעות כאב לה פיזית, וכמה שניסתה לבלוע אותן זה לא הועיל.

"תשמרי על עצמך".

 

הכרית שלה לא תתייבש עוד ימים רבים בגלל אותו הלילה. הדמעות שלה לא הפסיקו לזרום, אבל היא החליטה. היא ידעה מה תעשה. היא לא תתחתן עם שימי. זה לא הוא. עברו 3 שבועות מאז האירוסין, והיא תעצור את העגלה לפני שיהיה מאוחר מידי, לפני שיהיו הפסדים גדולים מידי, כלכלית ונפשית.

ההחלטה היתה קשה. דומה שמהתחלה ידעה שהיא תגיע, אבל לא חשבה שהדבר בר ביצוע. לבטל. מילה כל כך מפחידה. והאנשים שידברו? והאולם? והשמלה? והש"ס? ותכשיטי הזהב? כ"כ הרבה דברים..

כ"כ הרבה כאב.

אבל ידעה שאין ברירה, היא לא תעשה את זה לאף אחד. לא לשימי, שהיא לא אוהבת אותו, לא לאודי, שהיא מאוהבת בו באמת, ובעיקר לא לעצמה.

אלה החיים שלה וזכותה לנסות, לפחות, לחיות אותם נכון.

המחשבה על מה שנכון מפחיד. איך אפשר באמת לדעת?

היא רק ידעה שהאהבה ששרתה בינה לבין שימי , היא לא האהבה שחלמה עליה.

היא חלמה על אהבה אינסופית, שתתן את כל כולה לחתן שלה, לבעלה. שיהיה אהובה, חברה הטוב ביותר, הרב שלה. הכל. שיהיה בעלה. מילה שכוללת את הכל.

יש שאומרים שהאהבה שבאה אחרי חתונה, יש לה בסיס כי יש נתינה. והאהבה בתקופת האירוסין היא אכזרית ולא ברורה. לא סתם הרבנים מורים להיפגש כמה שפחות בתקופת האירוסין. ככה אפשר לגלות פחות מגרעות. אולי עדיף לגלות אותן אחרי החתונה, כשכבר אין דבר ממשי לעשות, ואז צריך להתמודד עם האמת, לנסות לקבל אותה. אבל היא ידעה במי תוכל להתאהב ובמי לעולם לא תתאהב גם אחרי שנים רבות.

גירושין אף פעם לא יבואו בחשבון בשבילה, היא ידעה זאת. היא לא טיפוס שנכנע. היא תילחם עד הסוף על הסיכוי להיות מאושרת, זה מגיע לה. וגם לשימי. ולכן היא תבטל את הכל, לא רק, אבל גם, בשבילו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תגובות