3
"מחר נלך לראות שמלות כלה יחד?"
מלי, אמה ואחותה ישבו יחד לארוחת צהריים מאוחרת. הרבה זמן לא יצא להם לשבת כך, שלושתן. תמיד היו העיסוקים הקבועים לכל אחת. מלי הבטיחה לעצמה שכשתינשא היא תתעקש שכל המשפחה תאכל יחד לפחות ארוחה אחת ביום. מן כינוס משפחתי כזה.
"לא יודעת. נראה. תעבירי את המים". הכל קורה מהר מידי. שמלה כלה היא למי שמתכוונת להתחתן.
"יו, אני רוצה לבוא אתכם" אמרה לה אחותה הקטנה בהתלהבות.
"אין לך זמן מחר?" אמא שלה תוהה, מתעלמת משני, האחות הקטנה.
"לא יודעת, אמא, תעזבי אותי". מזגה את המים באיטיות. המים נשפכו. ככה זה כשאת מוזגת מים וחושבת על משהו רחוק מזה. לקחה מפית, קיפלה אותה על ארבע בחולמניות בעוד המים נוזלים. היא ניקתה את המים עד שלא נשארה טיפה. לא שכל כך הפריע לה שתישאר טיפת מים על מפת הניילון, רק שזה עזר לה להיות עסוקה במשהו אחר במקום להסתכל על אמא שלה. להרוויח זמן.
"הכל בסדר?" אמא שלה נראתה מודאגת.
"הכל מצויין" אמרה בעודה מרסקת את הסלט עד שלא יכול להיקרא יותר ככה.
"היא סתם מתרגשת,אמא. תעזבי אותה. ראית איך היא הייתה מאושרת באירוסין".
"האירוסין היו לפני שבוע. אולי בינתיים היא מתחרטת" דיברה אל מלי יותר מאשר לשני.
"מה פתאום מתחרטת,אמא. דברים כאלה עושים רק כשבטוחים-בטוחים,חתונה זה לכל החיים" נכון. באמת עושים כאלה דברים רק כש'בטוחים-בטוחים'.
"אני בסדר. צאו מזה" אמרה בעודה מפנה את צלחתה לכיור.
"בואי לכאן מלי, עוד לא סיימתי לדבר איתך".
אמה פחדה מחוסר השמחה הזה. חוסר הרצון לתכנן ולארגן דברים. ציפתה שמלי תטריד אותה, תלחיץ אותה. היא לא חשבה שהיא תצטרך לדובב אותה, לשכנע אותה למצוא זמן לבחור שמלת כלה ליום הגדול בחייה.
"נו, מה אמא? מה? אני בסדר, יש לי מלא דברים לעשות. די".
"דיברת עם שימי?"
"על מה?"
"היום. דיברת איתו?"
"לא. למה?"
"הוא לא התקשר?" אפילו לאמא שלה היה ברור שזה לא מתאים לשימי. הוא לא היה מפסיק להתקשר. מלי מתביישת לספר שהיא גם לא עונה לחלק מהשיחות שלו. לא תמיד יש לה כח אליו. אבל ברור, אף אחד לא יודע מזה, לאף אחד אסור לדעת שהיא לא מאושרת.
"הוא התקשר, אבל לא הספקתי לענות". מה שהיה נכון, חלקית.
"ולמה לא חזרת אליו?"
"אמא, מה זה שב"כ? אני אחזור למי שאני חושבת."
"אם אודי היה מתקשר היית רצה לטלפון, ואם לא היית מספיקה היית חוזרת אליו מיד".
מלי צמצמה את עיניה במבט שטני.
"מה זה היה אמור להביע?"
"כלום. אני רק אומרת שתחשבי".
שני ישבה בכיסא, מצטמצמת, כאילו משתדלת להיעלם. קרה כאן משהו שלא חשבה לעולם שיקרה. השוואה בין שימי לאודי, אבל מלי לא נתנה לפתח להיפתח יותר ממה שכבר נפתח.
"אני אבדוק לגבי מחר. ביי" מלי טרקה את דלת חדרה מאחוריה.
אמא של מלי ישבה ליד שולחן המטבח, זרועה מחזיקה את ראשה. היא הרגישה פתאום כאב ראש חזק. משהו מוזר קורה למלי. כמה אמרו לה לשקול את האירוסין האלה? יכול להיות שעכשיו היא מתחרטת? עבר רק שבוע, אני מניחה שזה טבעי, חשבה לעצמה. מיד אחרי אירוסין, לדעת שאיתו את הולכת לבלות את כל חייך, זה לא תמיד קל.
אני חשבתי על זה כשהתארסתי? לא. ללא ספק. אני שמחתי שאיתו אני עתידה לחיות את שארית חיי. לא היה מספיק אושר בעולם שיכיל את כל האושר שגרמה לי הידיעה הזו.
השולחן עדיין מלא. שני הרימה את הצלחת שלה ונעלמה בחדרה, וטוב שכך.
היא צריכה לחשוב. איך היא מתנהגת כשהיא עם שימי? היא מחייכת, צוחקת, נראית מאושרת. יכול להיות שבכל זאת הצגה? אבל למה? למה שתציג? מי מכריח אותה להתחתן איתו? אם טוב לה עם אודי, שתהיה עם אודי. למה באמת היא לא עם אודי? יותר מידי שאלות. אני מוכרחה לדבר עם מישהו.
בינתיים נראה שצריך לדבר איתה שתוריד פרופיל מאודי. אולי הזכרונות קשים לה.
דפיקות בדלת.
היא נאנחה וקמה ממקומה.
אודי.
"אודי?" אמרה, מתפלאת.
"מסתבר. הכל בסדר?"
"אה? כן, כן, בטח" מלמלה.
"בטוח?"
"כן," התעשתה "בא, תיכנס".
"מה שלומך?"
"מצויין, תודה".
"איך ההכנות?"
"ברוך ה', מתקדם'" מלמלה.
"מלי בחדר?"
"כן".
אודי צעד לעבר חדרה של מלי, נגע בידית והסתובב שוב לאמה של מלי. היא הייתה עדיין עומדת ומביטה בו. היא הייתה נראית מוזר לטעמו. כאילו זה היה הדבר הלא צפוי ביותר שיכל לקרות כרגע. וזה היה מוזר בהתחשב בכך שהוא היה בן בית לפני שמלי התארסה. לפני שמלי התארסה. פתאום הבין.
"למה אתה לא נכנס אליה?" העירה אותו מהרהוריו.
"את כועסת שהגעתי?"
"כועסת? לא... לא, זה בסדר". אפילו לדעתה היא לא היתה משכנעת.
"אין בינינו שום דבר, אנחנו רק ידידים עכשיו".
"אני יודעת". אמרה וחזרה למטבח, לפנות את השולחן.
אודי דפק על דלת חדרה של מלי.
"אתם מוכנים לעזוב אותי כבר?" שמע את מלי צועקת מתוך החדר. משהו קרה. בגלל זה אמא שלה כל כך מוזרה?
הוא פתח את הדלת.
החדר שלי מלי. הכל היה מוכר עד כאב. חדר בסגנון נקי, ישר, תמים. עם נגיעות קיצ'יות מידי לטעמו פה ושם. ספורים היו הדברים שאפשר לכנותם 'נועזים' בחדר הזה, אם בכלל.
ארון רחב, ספריה מלאת ספרים, קומודה קטנה של איפור, מראה גדולה, מיטה מסודרת, מלאת דובונים וכריות.
החדר שלי מלי.
מלי ישבה על המיטה, מסובבת באצבעה את טבעת האירוסין שלה.
היא נראתה חושבת. חושבת מחשבות אבדון. המבט בעיניה היה עצוב, כואב. היא נראתה כאילו היא מתאמצת שלא לבכות.
"חשבתי שאמרתי לך לעזוב אותי" אמרה, עדיין לא מביטה בנכנס לחדר.
"אני לא זוכר שאמרת לי את זה".
מלי הפנתה את ראשה, המומה. "אודי!"
"מה יש לכולכם היום?"
"מה אתה עושה כאן?" היא נעמדה, מחזירה את הטבעת לאצבעה.
"ממתי את שואלת 'מה אתה עושה כאן' כשאני מגיע לבקר אותך?"
"צודק. מצטערת." היא שפשפה את עיניה בתסכול והמשיכה "מה ז"א מה יש לכולכם היום? מי זה כולכם?"
"אמא שלך".
"מה היא אמרה לך?" אמרה בבהלה.
"רק היתה מופתעת לראות אותי כאילו מעולם לא ראתה אותי קודם".
מלי נאנחה. "אל תתייחס אליה".
"מה שלומך?" אמר, מתיישב על המיטה.
"בסדר" לחשה.
"מה?" עשה עצמו כלא שומע.
"אמרתי שאני בסדר".
"את יודעת," הרים את סנטרה למול עיניו "מישהי אמרה לי פעם שכשמישהו אומר 'אני בסדר' זה אומר שהוא הכל חוץ מבסדר".
"מי שאמרה לך את זה טיפשה". הסיטה את ידו והורידה שוב את ראשה, מרימה את ברכיה אל המיטה, מצמידה אותן אל גופה, מחבקת אותן.
"את לא טיפשה בעיני".
"אז בעיניך לא". היא הוציאה שוב את הטבעת ובחנה אותה, כאילו שואלת אותה 'למה לעזאזל את על האצבע שלי?''
"בעיני מי כן?"
"לא עניינך".
"מלי, מה קורה? אני לא יודע מה הולך כאן היום. אני מגיע, אמא שלך נראית כאילו היא רוצה לבלוע אותי על שהגעתי לראות אותך. את צועקת שיפסיקו להפריע לך, וכשאת רואה שזו אני את נבהלת כאילו מעולם לא ראית אותי, ועכשיו את לא רוצה לספר לי מה קרה. איך אני אמור להגיב?"
מלי עצמה את עיניה ונאנחה.
"אודי, אני עצמי לא יודעת מה קורה כאן. בסדר? אני מבולבלת מספיק גם בלי שתעמיק את זה".
"את רוצה שננסה להבין יחד?"
"לא בטוחה שאני רוצה להבין".
"אהה". אמר, מבין.
"מה זה היה אמור להביע?"
"את יודעת מה זה היה אמור להביע. את לא בטוחה".
"במה?"
"מה במה? מלי! מה במה? את לא רוצה להתחתן איתו. למה את עושה את זה לעצמך?"
"מה אתה מבין, אודי? מי אמר שאני לא רוצה להתחתן איתו? ואולי אני מבולבלת כי אני לא יודעת לעכל את האושר האינסופי שנפל עלי כששימי נכנס לי לחיים? אולי אני מבולבלת כי אני לא בטוחה באיזו עיר לבחור לגור בה? אולי אני מבולבלת כי אני לא בטוחה באיזה צבע חדר שינה לבחור? עץ מלא, בצבע דובדבן, או סתם בוק פשוט, אולי אני מבולבלת כי אני לא יודעת לבשל, ואני רוצה להתחתן כבר עם שימי כדי ללמוד להכין לו את האוכל שהוא אוהב? אה? מה אתה רוצה לשמוע אודי?"
היא ראתה את מבטו המתחלחל והכואב של אודי שעה שדיברה על ארוחות צהריים משותפות, צבע של חדר שינה. אלוקים, חדר שינה של מלי עם מישהו אחר. בעלה, וזה לא הוא. למה אמרה לו את זה? הרי את עצמה לא שכנעה. שלא יידע שקשה לה. תספרי לו, מפגרת. חשבה לעצמה.
למה לספר לו?
שיידע.
למה שיידע?
כי אז הוא יוכל למנוע את זה. את כל העסק המגוחך הזה.
אני לא בטוחה שאני רוצה לבטל.
את בטוחה. תפסיקי לשחק עם עצמך.
המחשבות הרגו אותה, אבל היא לא נכנעה. בדקה הנוכחית, לפחות.
"ואולי את מבולבלת כי את פשוט לא רוצה לבחור את החדר שינה הזה איתו?" ניסה שהיא תבין, שהיא תודה בקושי, שהיא תצא מהבועה שלה.
"לא רוצה לבחור איתו? אתה רוצה לבוא לבחור איתי את חדר השינה שלי ושל שימי?"
"אני לא מאמין".
"מה?"
"איך שאת משכנעת את עצמך".
היא הביטה בו במבט האבוד ביותר שאודי ראה מימיו.
"אתה יכול ללכת?" אמרה, נאבקת עם הדמעות.
לא".
"בבקשה".
"אני לא יכול. כי אני יודע שתשכחי את השיחה הזאת, ושוב תציגי. זה כאילו את עושה כל יום reset ושוכחת על מה דיברנו. אני רוצה שנלבן יחד את המצב".
היא ידעה שאם רק תנסה לומר משהו היא תבכה. זה היה חזק ממנה. המבט באודי, הגבר שכל כך אהבה גרם לה לבכי. היא נפלה על צווארו ונאחזה בו כל כך חזק עד שהרגישה את שריריו מתכווצים. היא בכתה כל כך חזק, נבהלת מעצמה. אסור היה לאודי לדעת. אסור היה לו. אם יידע לא יתן לה לעשות את זה, והיא כן רוצה לעשות את זה. לא יודעת למה, אבל היה נראה לה שה הדבר הנכון לעשות. היה נראה לה.
אודי ליטף את שיערה, לא אומר מילה. נותן לה להוציא את כל מה המעמסה שיש עליה. אחר כך היא תדבר , הוא ידע שהיא תדבר.
האווירה היתה שקטה, השקט שאהבה, הבכי נחלש, היא עדיין היתה על כתפו, מתרפקת, נזכרת, נאחזת. ופתאום, אין לה מושג מאיפה, היא ראתה את פניו של שימי מולה. המום.
