"סיפורים בהזמנה אישית" - "מאה ימים"

"עמדתי יחפה בחול הרך, מביטה בהם צוחקים ונהנים במים ודמעות כאב נקוו בעיניי" אמרה מיכל כשהיא מממרת בבכי חסר מעצורים וכתפיה רועדות

"רק אז הבנתי, בעמדי שם, עד כמה הייתי אסירה. אסירה מרצון אומנם, אך עדיין אסירה ואז גם הבנתי אֶת מה אני עומדת לאבד אם לא אשיב לי את חיי הקודמים איתך"

שולי אספה את מיכל לחיקה מלטפת באצבעות עדינות ומתחשבות את מחלפותיה האדמוניות ובסבלנות ולוחשת: "שש... אל דאגה, אני כאן עכשיו ואֶת הכול נפתור ועל הכול נתגבר"

מיכל עצמה עיניה והרשתה לעצמה להשתחרר לגמרי.

הרי מזה מאה ימים לא התראו.

בדיוק לפני מאה ימים, כששבה שולי לביתן, מיום עבודה מפרך כמרפאה בעיסוק, במרכז לשיקום שמעה את הודעתה החטופה של מיכלי במשיבון

שולי לא כעסה, הרי מעולם לא יכלה לכעוס על מיכלי שלה. היא אהבה אותה יותר משאהבה את עצמה בכל בוקר השכימה קום כדי להפעיל את מכונת הקפה ולהביא למיטתה את ההפוך, בדיוק כמו שהיא אוהבת עם הרבה קצף ממותק בסוכר חום וכשמיכלי רצתה גלידה מפירות העונה הייתה מקדימה את יציאתה מעבודתה, כדי להספיק לעבור בחנות הירקות השכונתית בטרם תשוב לביתן ומכינה לה את הגלידה האהובה עלייה.

תמיד הניחה ממתק על השידה ולצידו ברכה, מעולם לא שכחה פרחים בימי שישי ובחגים גם את האוטו החדש קנתה לה בהפתעה גמורה ועל אף מחאותיה של מיכל שיתחלקו בהוצאות התעקשה שולי שזו רק מתנת אוהבות.

ואיך ? איך תכעס עליה? כשאהובתה חותמת את הודעתה הפתאומית בסיסמה שתבעו שתיהן "ואוהבת" היא נמסה. היא נמוגה. היא לא כועסת, רק לא מבינה את פשר הבהילות בנסיעה החטופה ללא התראה.

אומנם כבר לפני חודש דיברה איתה מיכל על השליחות שהציע לה הבוס שלה. גדעון ייחד לה את הפרויקט הסודי בגואה, הוא דיבר איתה על נסיעה מאוד משתלמת למשך כשבועיים לכל היותר.

"עד כמה מסובכת תהייה בדיקת הנדל"ן הזה ?!"שיתפה את שולי בהתלבטויותיה.

למרות שגדעון לא חשף את כל פרטי העסקה והעדיף לשמור את הכול עד לרגע עלייתה למטוס, היא הייתה בטוחה שבצד העבודה המפרכת תהנה לא פחות  ממסיבות הקוקטייל הצפויות ומהחוזה השמן שיסדר לא רק את גדעון אלא גם אותה. כך תוכל יחד עם שולי להגשים את חלומן ולהביא לעולם את ילדם המשותף הנכסף.

עבר שבוע מיום נסיעתה הבהולה של מיכל. שולי נטרפה מרוב געגועים ניסיונותיה לברר במשרד של גדעון מה קורה עם חברתה עלו בתוהו. היא ידעה כי עליה להיזהר שכן במשרד לא ידעו על חייה הפרטיים. בצד הכיסופים הרבים אל אהובתה נקווה ים דאגה בתוכה, הולך וגואה, אומנם תמיד הייתה היותר דאגנית מבין שתיהן אך הפעם, משהו בליבה, בתחושותיה בישר לה רע. רע מאוד.

מיכל הגיעה ארצה מעורפלת ומטושטשת לגמרי נתמכת במר שלגי, עו"ד שהתלווה אליה מטעם המשרד.

באמצע הלילה הגיעו שניהם לווילה של גדעון, אשר היה המום ממראיה של מיכל, בקושי זיהה אותה, כשהניח אותה שלגי על הספה בחדר העבודה.

"אין מנוס אני חייב לעשות את זה כאן, בסודי סודות ואתה יד לפה." התרה מבטו הנוקב של הבוס.

"ממני לא תשמע דבר וחצי דבר"

"כן, אך בכל זאת אני רוצה להבין איך הגענו למצב הזה"

"אתה זוכר את מר דרסט ?"

"כן בוודאי, איך אפשר, הרי הוא האיש שאליו רציתי להגיע כדי לממש את העסקה הזו."

"ובכן... הוא ביקש, יותר נכון דרש שמיכל תתלווה לכל מסיבות הקוקטייל שקדמו לחתימת החוזה. מסיבות שבהן הריצו חופשי קוק, מיכל הבינה שהצלחת העסקה תלויה בשיתוף הפעולה מצידה. אני מצטער כי גם אני לא טמנתי ידי בצלחת ואמרתי לה שאין סיכוי מפעם אחת או שתיים שיקרה לה משהו. אין לך מושג כמה אני מצטער... אני לא יודע בדיוק מה נתנו לה.."

"אבל איך היא הגיעה למצב הזה? אני לא מבין ? תהרוג אותי!"

שאגותיו של גדעון הבהילו את נאווה אשתו שבהתה באופרת סבון כהרגלה. מופתעת להדהים נעצה את עיניה במיכל ששכבה מעורפלת על הספה בחדר העבודה, אחר העבירה  מבטה מגדעון, בעלה הזועם, לעורך הדין שלגי שרעד כעלה נידף.

ניכר כי לא ישן שעות רבות, חשבה, ושמחה לאיד תקפה אותה, משום מה לא חיבבה אותו  גם בלי סיבה נראית לעין.

"מה קרה גדעון?" תבעה לדעת

"נאווה, את רואה את מיכל? אנחנו אחראים למצב הזה והיא תשהה כאן עד שהיא תחזור לאיתנה. אסור לאף אחד לדעת על כך. זה רק אני, את ושלגי בעסק הזה וצריך שהוא יגמר הכי טוב שיש"

החל מאותו יום הפכה מיכל לפרויקט הסודי של נאווה אשר שמחה בה הרבה מעבר למה שציפתה וייחלה.

בתחילה סבלה מיכל מיסורי גמילה, החומר שהוחדר לגופה בדרך לא דרך גרם להזיות ולביעותים. היא לא זכרה דבר. היא לא ידעה היכן היא. מי היא. מי הם המטפלים בה.

נאווה שמזה זמן לא התעסקה במשהו משמעותי בחייה פרט למסעות שופינג אינסופיים שמחה להיות הרופאה, המטפלת, החברה, אשת הסוד ואט אט מבלי שגדעון ירגיש אף המאהבת.

באופן בלתי נשלט כמעט,  מצאה מיכל את עצמה נשאבת אל העולם שלא היה עולמה באמת. גדעון פיצה אותה כספית באופן שלא אפשר לה למחות על אילוצו לא לשוב לעבודתה במשרד.

נאווה מילאה את ימייה ובילתה יחד איתה בלילות הארוכים כשגדעון לא היה בבית והיה שקוע בעבודתו

גם בר, קמיל ועדן, שלושת ילדיהם של נאווה וגדעון, התרגלו לנוכחותה הנעימה ולדמותה השברירית שהוסיפה צבע ללחייה של אימם והפכה את השהות איתה למשעשעת ולרגועה מתמיד.

אין ספק כי הטיפול המסור של נאווה הטיב עם מיכל, שהלכה והתאוששה ככול שהתנקה גופה מהכימיקלים שהאביסו אותה במשך שהותה בגואה.

ערב אחד, כשנחו זו בזרועותיה של זו אחר ליל רווי תשוקה ואהבת בשרים, החלה לבכות

"מה קרה מיכלי?"

"אני לא רוצה לחיות כך לנצח... תביני נאווי אני מתחילה לחזור לעצמי, לזיכרון שאבד לי, לאהבה שהייתה לי"

"מה רע לך יפה שלי, יש לנו הכול ובעיקר זו את זו"

"את צריכה רק לבקש"

"לא נאווה זה לא בסדר, אני לא יכולה לחיות בשקר הזה ולא נעים לי מגדעון"

"את טיפשה מיכלי אם את עוזבת אותי, את השפע שאני מציעה לך"

כל אותו לילה לא ישנה מיכל. חלומות טרפוה.

תחושת מחנק לפתה את גרונה.

ממולה, דרך ללא מוצא, ניצבה. מאחוריה מבוי סתום.

זרועות ארוכות נוטפות דם מושיטות אליה ידיים והיא מנסה להתחמק.

מקורקעת לאשליה.

אסירה מרצון.

ומנגד בת קול בדמותה של שולי חגה במרום.

היא התעוררה בבעתה שטופת זיעה ולא היה מי שיחבק.

העובדה שנאווה נמה בין זרועותיו של גדעון הכאיבה לה.

כזבנית בשעת ליל עשתה ספירת מלאי.

מחר, הבטיחו לילדים ילכו לים.

היא תצטרף אליהם אל הים אשר גם הפעם, חשה, לא יכזיב אותה.

תמיד היה המזור לכל הפעמים בהם התלבטה בחייה.

גם הפעם, הרגישה,  יאמר לה את שנכון לה לעשות.

מיכל עמדה יחפה בחול והביטה אל גדעון העורם בזרועותיו החסונות את ילדיו בזה אחר זה ומשליכם אל הגלים המקציפים וצחוקם הפרוע מתגלגל נוגע לא נוגע בנאווה שנחה על מזרון ים במרחק מה מהם, מפקירה את גופה השחום לקרני שמש אחרונות כשאוזניה כרויות למוסיקה העולה מה-m.p.

אף פעם לא הייתה באמת נוכחת חשבה, גם עכשיו היא אינה חשה בסערה הנקוות בשיפולי בטנה. בשבילה, אני הצעצוע העכשיו.

השמש השוקעת לאיטה, צבעה את הרקיע בארגמן ומתחה את קווי ההיפרדות בגוון מעז.

ההכרה הכתה בה, כאותם כוכבים זעירים המקדימים להנץ במרום בטרם תשקע שמש ויעלה ירח, היא אסירה, מרצון אומנם, אך אסירה.

הרי כל הסימנים היו שם בבירור ואיך לא ראיתי ? נמשכתי אחר הלהט של נאווה מבלי לראות אותי.