בתוך הפלאפון עולם ומלואו.
בתוך לוח השנה, מופיע תאריך יום ההולדת, תאריך הגיוס, יום ההולדת של גיל 18,17,16,15,14,13. בין לבין מקפצים להם אירועי העבר. מבחן במתמטיקה, בגרות בספרות, טיול שנתי, יומולדת לאחות, רופא שיניים.
בתוך הפלאפון המוני מספרים, חלקם ישנים ובלתי מזוהים.
יעקב נהג מונית מאילת, טלפונים של מורים פרטיים, חברים שנותק איתם הקשר, ספרייה עירונית, המכון לידידות אמריקה ומה לא. שמות שחוזרים על עצמם, המון אור, מור, טל.. ועד היום אני מתבלבלת בחיוג.
בתוך הפלאפון הרבה הודעות.
תקיות בתוך תקיות של הודעות כאלו ואחרות.
יש את ההודעות של אמא, המרגשות האלו, הארוכות וחסרות סימני הפיסוק. כמובן שאי אפשר למחוק אותן, גם אם כתוב רק "אל תשכחי לחמם את המרק ואז תנעלי את הדלת ורק אז תלכי לישון ואל תשכחי את החוג ו..".
יש את ההודעות מהידיד הנצחי שלי, ששולח לי הודעות מדהימות כבר שנים. בכל רגע של חולשה, הוא מרגיש אותי ויודע לשלוח הודעות כגון: "את משתבחת עם השנים כמו יין טוב", "תמיד כאן בשבילך, גם בשעות בהן הכוכבים מעטרים את השמיים...". את ההודעות שלו אני שומרת ולא מסוגלת למחוק, כי הן נותנות לי תקווה.
יש הודעות מחברות שלי, מהמורה לנהיגה, מהמורה לפסיכולוגיה (עם ציון כלשהו). יש הודעות רשמיות, יש גם פחות.
ויש את ההודעות המתחלפות.
ההודעות המתחלפות הן של הבחור הזמני. מוקצבות לו כשלושים הודעות, עד שהזכרון מתמלא. ואז צריך למחוק את ההודעות שלו, כי ההודעות הישנות של השאר, לא נמחקות. כל כך הרבה הודעות מבחורים שונים, וכשהן נמחקות, הן נעלמות כלא היו. שנים על גבי שנים הפלאפון שלי סופג את ההודעות הללו, וכיום לא נשאר זכר. יש את אלו עם ההודעות הרומנטיות, ואת אלו עם ההודעות הענייניות, ואת אלו שלא יודעים לכתוב הודעות.
ואיתו זה היה שונה. הוא ממש אהב להתכתב, ואני אהבתי אותו.
אני חושבת שאם הייתי סופרת את כמות ההודעות שהחלפנו ביננו, הייתי שוברת שיא עולם. הודעות כל היום, כל הזמן, בכל שעה. לא משנה מי כתב קודם, ומי ענה. כל מחשבה אקראית, רגש כלשהו, מקרה מיוחד, כל אלו היו מתועדים בהודעות. "ציפציף" הוא היה קורא לי, ואני התמכרתי לצליל של הSMS. מחוברת לפלאפון 24 שעות ביממה, וקופצת מכל צליל. מאוהבת בהודעות שלו ורושמת את כולן בפנקס. הפנקס נגמר די מהר ועברתי לדפים, אחריהם, למחברת. הודעות מרגשות, משמחות, מצחיקות, רציניות, מעניינות. שמרתי את כולן. חוץ מאת הריבים, זה לא תורם לאף אחד. את ההתפייסויות תיעדתי בדפים שלי, עד היום אני נהנית לראות שהוא פשוט לא היה מוכן לוותר לי. וגם כשכעסתי ושמתי את הפלאפון על שקט, הוא שלח מלא הודעות פיוס, עד שכבר לא יכולתי...
בזמן שיעורים, באוטובוס, במיטה, מול הטלויזיה, עם חברים, עם משפחה, בים, בבילויים, בכל מקום. הייתי מיומנת להקליק הודעה גם מבלי לראות את המקשים. בתוך הכיס יכולתי לנסח הודעה ארוכה ולשלוח לו. הוא אהב לקבל ממני הודעות, או כמו שהוא אהב לכתוב לי "תשלחי לי מלא הודעות, וכשאתעורר יהיו לי מלאן...". מלאן. הוא אהב מלאן הודעות. ואני אהבתי את ההודעות שלו.
והיום אין אף הודעה ממנו. גם לא את ההודעה שגרמה לי לבכות כל פעם מחדש. אין הודעות רומנטיות וגם לא משעשעות. התקייה נמחקה בשלמותה, לאחר שהכילה בתוכה כמות מכובדת ביותר של הודעות שלא הצלחתי למחוק. למרות שהן היו רשומות על נייר, היה לי חשוב לראותן על הצג. ביום בהיר אחד, הן נמחקו לגמרי.
כמו שההודעות השנונות של ההוא מגיל 15 נעלמו,
כמו ההודעות השרמנטיות של ההוא שנה אחרי,
כמו ההודעות הענייניות של ההוא הספורטיבי, שנהג לכתוב לי רק "אני מתקשר אליך עכשיו", "לא אוהב הודעות".
כמו ההודעות המתוקות כמו דבש של ההוא מהיומולדת, שאהב לשאול אם אני ישנה מחובקת עם הדובי שקנה לי, ואיך היו השוקולדים שנתן לי.
וכמו ההודעות שגורמות לי להזיל דמעות רבות רק מלחשוב עליהן.
ההודעות של האהוב. לעולם לא אקבל כאלו יותר.
מקומן כנראה בדפים.
