ויהי בוקר ויהי ערב

ויהי בוקר ויהי ערב

-         ומה תיתן בתמורה? שאלה.

ואולי כלל לא ידעה מה, בעצם, רצתה.

כל אותו היום שקעו בה שאלות וטרחה בתשובות, אותן לא מצאה.

מיהו זה שיתן בתמורה? - לרגע בלבלה כינויי הגוף ולא ידעה מיהו הנושא במשפט  והאם זו שאלה, שרצתה לשאול את עצמה – מה תוכל לתת ומה יש בה שירצה, או שמא תהתה - מה תוכל להפיק מכאן לשם החיוך והתרחבות הלב של עצמה.

תוך שהיא בוהה, רגליה פוסעות וחסרה את הזמן שהולך ומתפזר בין עיניה.

היו שם קבצן אחד, שצלצל במעט מטבעות ושלושה נגני כלי מיתר בפישוק איברים וקשת ביד משועממת, בלי תווים, רק נטפי זיעה מזדקנת ופנים ריקים.

כף הרגל בנעל השחורה וגרב פרומה מזדקרת החזירו את מחוגי השעון להלך.

-         ומה לי תמורה, לשם מה המדידה? שאלה.

התמיהות היו מסמנות נחלי אכזב במִצחה ובשעת ערב של סיום, כשהיתה מרוקנת כסותה, תולשת איפורה שדהה אל מול המראה, היתה מביטה ושואלת עצמה שוב ושוב: "מה את רוצה?"  לרוב, זו היתה שעת הגאות, בה הנפש מלטפת את הגוף והגוף משיב לה בחיוך, ואדוות לבנות וקלילות  נפלטות אל החוף ונושקות לה

לילה טוב.