עת זורח שוב ירח דם / רונן

עת זורח שוב ירח דם / רונן

עת ברק פיצח שמי עופרת כהים

מעמיק צללי אופל משנתם

התעורר ערגונם של שיירים תוהים

שרק מאכלת חדה היא לכסותם

צועדים הם זה לצד זה בסך

כציידים עיוורים שנטל חושם

תאות הדם לרצונם הותך

לצוד טריים באשר הם שם

עצי שלכת באחת הם ניצתים

בדיהם מאוכלים כאצבעות קטועות

מתעורר הליל לחפירת אתים

ולצוחתם של נשמות גדועות

כבר הבשיל ירח דם ממעל

מפלח באור חולה מבעד

לעבים כבדים יצוקי חשמל

מותיר חותם צערו לעד

נעורו הטריים לקול זוועת נקלים

ממהרים תריס וסוגר להבריח

באימת הליל בבתיהם הם גולים

כשלפחד פתאום יש גם ריח

זרקור אדום מוליך עם רב

בשביל של דם אדום חיוור

ירח של דם כעת אוסף מתיו

מושל בתאבותיו של המון עיוור

דלתות קורסות, מקלטם נפרץ

נהר הטמעים לכל  פינה ומחסה חודר

גפים תלושים וראש ילד שרוצץ

כפרסים בידיו של תמנון אנושי קודר

לקול קריאת הקללה בוער ירח הארגמן

כחלילן מרקיד עדר נשמות אובדות

אל צוק טירת האיזמרגד יוליך את דרכן

למקום מושבה של אשת הלפידות

על כס זנותה מול בימת פשעיה

ניצבת זקופה חדה וברה כקרח

סוקרת ללא מורא טבח עולליה

מפליאה ראות לאורו המת של הירח

נחש המוות בפתח שעריה

צחנתו מבקיעה נחיריים ממרחק

עת הופכים לעפר מגדליה

חושפת ניביה לירח ותצחק

בתוך מעגל מתים חיים ניצבת

עירומה, גאה זקופת שדיים ושת

משנאתם היא כוח רב שואבת

נסוגים, מתמהמהים אליה גשת

תילי חורבן ומוות מורשתה סביב

בקיפאון ניצחי של מוות ושנאה

כה שונה מאותו היום של האביב

כשלבחיר ליבה המשוקץ נשאה

עת נפטרה מגופתו באישון של ליל

הרעל שורף את נישמתו ביללה

מאמץ אחד ודי, כיאה לבן החיל

נפרד ממנה ועל שפתיו קללה

כל מאמצייך באושים יכו בך

הספיק ללחוש לפני שקולו נדם

כל חטאיך יחזרו ויבגדו בך

עת יזרח פה שוב ממעל ירח דם

מטמרות קהל המוות יוצא אחד

פניו חלקות, חיוורות ללא מתום

ניגש עד אליה ואוחז ידיה יחד

נותן בכיו בקול – קדיש יתום

גאוותה העירומה למגעו נשברת

והלילה אוזל וכמעט הוא תם

נותרה רק הפרוצה, אבדה לה הגברת

עת נחשפה לאצבע אור מירח דם

© כל הזכויות שמורות לרונן