מזמן הבת שלי לא פינקה אותי ככה, חושבת תמר בהיכנסה למטבח. על השולחן, כציור פיגורטיבי של דוממים, ערוכה ומוכנה כמעט ארוחת בוקר לשתיהן. קערה עם פסיפס צבעוני של ירקות חתוכים עד דק ולידה קומקומונים קטנים מחרסינה לבנה ששני גוני צהוב של שמן זית ומיץ לימון עולזים בתוכם. צבעי אדמה של סלסילת הקש ופרוסות הלחם הכהה שבה. פרוסות גבינת העיזים המלבינות בין דפנות מלבניות אדומות. כד המיץ הכתום שקרני שמש ראשונות זורחות דרכו. קנקן הקפה המהביל שהורתח עם המים, כמו לפני עידן הקפה הנמס. השפע והריחות מעוררי התיאבון החזירו את תמר לילדותה הרחוקה במושב, לעז חולבת, לירקות ספוגים כמעט ריח אדמה, לפירות הנאכלים ישר מן העץ, לבית הנושם נוף.
-כל הכבוד, מיכל, יופי של שולחן, אומרת תמר, ממש יצירת אמנות! לטגן את החביתות?
-שבי בשקט. היום אני מכינה. בתיאבון!
-לארוחה כזאת יש לי תמיד תיאבון. אבל הגזמת, יש כאן אוכל לגדוד.
-חבל שאבא לא כאן. כמעט אמרתי אבא וניר, חושבת מיכל. למרות שחלפו כשנתיים מאז התאונה הנוראה אינה יכולה לחיות את המציאות שבלעדיו. הסיפורים והתיאורים המחרידים של אותה תאונה התנפצו אל הסלע של המציאות האחרת שבתוכה, מציאות של משפחה שלמה.
תמר מוזגת כתום קורן לכוסות השקופות.
-את יודעת, בילדותי לפעמים שתינו עם ארוחה דומה לזו גם כוסית יין תוצרת בית, ואבי היה אומר: חבל ששכחנו בארץ לברך על המזון. ובאמת שכחנו לברך...
היא משתתקת פתאום. נזכרת ברסיס משפט מתוך אחת הברכות: "שהכול נהיה בדברו..." לברך על מה? גם התאונה שבה נמחץ נירי קרתה בדברו? אבל אסור לקלקל למיכל את החגיגה הקטנה של תחילת חופשתה. מגיע לה לנוח קצת מתיקי ההתמחות אצל עורך הדין שלה.
מיכל טורפת את הביצים ויוצקת אותן למחבת. רחש השמן הרותח וריח החביתה הטרייה באוויר.
-אתמול קיבלתי מאבא SMS. מתי הוא חוזר מהכנס? ברביעי בלילה או בחמישי בבוקר?
-הוא אמור לנחות בחמישי בבוקר.
-אני צריכה שיחתום לי ערבות לחוזה השכירות שלי. הם רוצים חתימה של מי שמקבל משכורת. אבל, אמא, תתחילי לאכול לפני שהחביתות מתקררות.
-החלטת סופית לעבור לדירה השכורה? לדעתי המרחק מפה למשרד שאת מתמחה בו לא מצדיק את ההוצאה הכספית. מה רע לך פה איתנו?
-אמא, את יודעת שלא רע לי אתכם ושהשיקול לא היה המרחק. הסברתי לך שאני זקוקה ליותר פרטיות. פה נדמה לי שאתם בוחנים כל צעד שלי. אני מרגישה כמו מתחת למיקרוסקופ. גם את החברים שלי אתם בודקים.
-על מה את מדברת? מי בוחן אותך? אנחנו מתעניינים בך מתוך רצון שיהיה לך טוב. אנחנו מקבלים את החברים שלך. לא אירחנו פה את אמיר כשיצאת איתו? וסמכנו לגמרי על שיקול דעתך כשנפרדתם.
מיכל מפסיקה פתאום לאכול, טורקת את הסכין והמזלג לצלחת. הצליל מהדהד באוזני תמר כפעמון אזעקה.
-אמא, אולי עכשיו, כששתינו לבד, זה הרגע המתאים לספר לך את האמת. לא יהיו לי עוד חברים. לא הולך לי איתם.
-מה זאת אומרת לא הולך לך? אולי את יותר מדי יפה וחכמה בשבילם.
-איך להסביר לך? ניסיתי לחיות עם אמיר ואת יודעת שהיה גם מישהו לפניו. אני פשוט לא נמשכת לגברים. אני אוהבת את מירי ואני עוברת לגור איתה לא רק כשותפה לדירה אלא כבת-זוג לחיים. נסי להבין אותי, אני לא יכולה אחרת.
צמרמורת עוברת בגופה של תמר. איבריה כבדים, כמו נוצקה בהם עופרת. כלי האוכל נשמטים מידיה והיא בוהה בשרידי החביתה הקרה ובמחצית כוס המיץ הפושר. דמעות נקוות בעיניה. היא גוררת את רגליה לחדר השינה, צונחת על המיטה הסתורה עדיין וטומנת את פניה בכר. עוד ענף נגדע. התנפצו החלומות על המשפחה שמיכל תבנה, על נכדים מקסימים. פתאום היא חשה את ידה הרכה של מיכל מלטפת את כתפיה הרועדות מבכי.
-אמא, אל תבכי, אני יודעת שזה קשה לך. אני אוהבת אותך ואבוא המון הביתה. אם תסכימו אביא גם את מירי. תראי שהיא מקסימה. אני מתכוונת לבנות איתה משפחה ולא נוותר גם על ילדים. החברה מקבלת את זה היום.
תמר מופתעת. מיכל כמו קראה את מחשבותיה. אבל היא תמימה, היא לא יודעת איזה מאבקים מחכים לה. היא מסתכלת על עיניה הכחולות ועל תווי פניה העדינים של בתה המוקפים בשפעת תלתלים גולשים. היא רואה את שפתיה הרכות קפוצות בהבעה נחרצת. כך קפצה את שפתיה כשסירבה לוותר עוד בהיותה תינוקת, העוויה שתמיד הוסיפה לפניה המקסימים לווית חן. ואותם תלתלים נפלאים, רק קצת בהירים יותר, עיטרו את ראשה תמיד. זו אותה מיכלי אהובה שלה, והיא באמת לא מתכוננת לוותר.
