מחבואים

שאלת אותי אז אותו אמש,

"איך אפשר להתגנב אל כל התוך שגר שם אצלך? כך בלא שתחושי את אותו המגע שצורב לך." בזקת תקוות, כי מפגש דחוס עם צלמך, ישייף פלישה שנונה לביתי.  חייכתי בשפתיים ישרות, נשף מבוכות רקדו לי בתוך הבטן. פנית ,אלי, אורים ותומים בכיבי הזולת, בור בפצעים של עצמו. "ואולי אם נתרגל נוכחות של ביחד, נסרס שם את כל הפחדים, ששכרו בגופך חלקת עולמים." משלח מבטים מפשיטים, מאירי פנסים אל תוך המעיים, רוצעת את יצוע החשק שלנו בגופי מתחפר בבושה, זה החל פורם אותי כפתור ועוד אחד, עד נותרתי מחוסרת קול מנוחה.

אך שלכת של כסות לא חולצה מגפיי, אזורה בבדים ארוגים בניחוח שלי, חתומה בשלל כפתורים, סמוכה להיכל יראותיך. אימצת צלילים מאיימים, לפטור אותי מענווה מתחסדת, לפטר בתולין מתיישן.

"הטקסטים קוראים לניתוח המשך, אשמח אם נשוב אל שיעור התיאטרון המחְכּים שהפגנתַ מולי, לשמו נתכנסנו כאן היום." החל מייצר טונים שמנים, מתקשט בפוך אדמדם תוצרת הדם " בחורה מאוד לא ברורה, שירה, קשה מאוד לפתור את הכוונות הסתומות, שאת לא משדרת. את לא מבוארת." כאילו חירשת לפשר, תמה לחדוּת העֵברה שהקיז בי, תוהה בפשטות מעצבנת. זה שמולי, מתייפח במבט הזקוף, מפתל איברים, בשיכול מתוסכל, מנגב מהמצח, זיעה בדיונית. "מה את לא מבינה? מה לא מובן פה? זה הרי כל-כך ברור, זה בהיר מִשקוף. את לא מקפידה להבין אותי בשלוש השעות מורטות רגעים, מדמיין אותי שם, בכל הבתוך החבוי? נכנס ויוצא, וחודר ונסוג ברשותך, ובלעדיה, מתענג בדמיון, מתענה מבדיון. שם את פשוטה וקלה, את מולי מתעייפת, נמסה מזרועות מתלבשת אברות , את רופסת. מנודפת אונים, לאה מתמיד לאסוֹר. שם, במרווח גהירות, אגלה לך מילים שסידרתי, מיקמתי כל אות בדיוק הרגיש, קידשתי אותך, לפני כל שורה, את שכבר שנים כתובה אצלי בתוך מגירה. מתאמצת בכשלון הנפלא, לבער בך כמוסות רעבות. בתאוצת התבונה המטופשת, מושיטה את עצמך בזינוק ממהר לנעול בְּריחַ, שביקש לוותר, לקמט את הדלת לכבד רצונות אומללים. אם רק היית מאזינה לסודות הנבוכים שמתביישים לצרוח, במקום לשמר אותם באדיקות מדאיגה כמו בתוך ארכיון אוצרות מדינה. למה זה ,שירה, את כל כך אכזרית, להמנון גופך המתעקש? מתי הפרת לאחרונה את כל האיברים הנעולים, קיפחת את כל העשתונות המֵחשבים, מתי חטאת באפליה שתתקן את כל הזכרונות העקומים?

גם האוויר ששתק בינינו התאבד.

עשרים ואחת, במיטב של שנים, לא ארחו בחיקן, שותף למרקם של הכר, שכֵן לנשימות של הלילה. הענשתי אותו, בגאווה המאופקת, " לא ידעתי עוונות מעולם. היא שכאן לידך, לא נטמאה בלכלוך הטוב, היא צפתה בהפקרות הנחשקת, ולא ידעה למשש בכף הנשמטת, איש, ואפילו אחד". עוד דממה הצטרפה לכת דומיות, נאלמה לה בתוך הקירות. "מעולם, אף פעם? קטן ונמוך, רזה ושדוף, חומק מהזמן ,שיחות קרובות, חברות עניה, כזו לנגיסה?"

"אדם וחצי, ושלושה רבעים של הקשר, כשר, מגועל, נטבל באדי החום שאיננו, נטבע בקשיים היפים. ארבעה עשר יום של חושים משקרים, היו לי לשובע מעיק, פיצוי על שנות הרִגשה השחונות." הוא נפער לפלחים מתפרקים, התמוסס בחלל המסכן, פישק אותי במבעים, הקורמים, ואני הצטופפתי בתוך. נשם את כל הנימות שהפקתי, גם טון אותיות ישֵנות, קיבץ עול של תמיהות משתדלות, וחמל. 

"את יקרת המציאות, מהזן שאיננו, זה הטוב העתיק, שאבד, במחוגים המזדקנים. בתוך השעון המתבגר, בתוך ההווה הגס, יש קוראים לו זמן של עכשיו, ואנחנו מתארחים בו כמו אביונים בלויים מהתם. מרוששים מההתלהבות השקטה, מסתופפים בין כתלי החיפזון השחוק, משייף געגוע, מחטֵב ציפיות ילדים ישַנים. ואצלך, העונג צעיר, הוא נלהב, מהשטות הפשוטה שבינינו, ואצלך, השמחה משתהה, מתעכבת, מאחרת תמיד, להגיע אלינו. את אוחזת את כל התמונות שצילמו את האושר, בתוך אלבום חזיונות מרופט, חורטת לזכור, אֵת כל הסיבות שצחקת. עריקה של הזמן הנוכח, שבויה בקצב עתיק.

את בועטת עכשיו, בתוך רחם, מפשילה טבורים, לא נולדת אף פעם בעצם. לא תבואי עוד לעולם, את עובּר שחומק מהחנק, מגיח לקצת ונסדק . ומבשיל בתשעה חרמשים של ירח,

מבקר לחקוק את הריח, של טעם פגום ממשב הימים.  

את שבה אל הנדנדנות החורקות, מגלשות צהובות, משמיים דוהים, את מסתתרת, בספירות חלושות של עומדים,

עד היום, כמו מאז,

את בתוך מחבואים, לא הצצת, לגלות, את אותם השיחים.

ואני שעמדתי אז, מתרוצץ, לפעמים עוד סופר, מחכה בנימוס הנינוח, שתצאי.