מחר טכס לזכר נ"ד הנופלים באסון המסוק בבקעה

שתיקה

עשרה במאי 1977 שעת צהריים של יום קיץ חם בעיירה מדברית.

כמו בכל יום, אני גומעת קילומטרים בדרכי הביתה מבית הספר היסודי. מגיעה לחדר המדרגות, חולצת נעליים ומתיישבת למפגש קצר עם חברותיי השכנות. תוך כדי שיחה אוספת כוחות לפני הטיפוס לקומה הרביעית.

אך דברים מוזרים מתרחשים כאן היום, בחדר המדרגות.

מי האנשים הללו שעולים ויורדים? מוזר. את חלקם אני מכירה...הנה זו עובדת עם אמא שלי...

מהרגע שהתיישבתי מביטות בי חברותיי במבטים משונים, מתלחשות וממתיקות סוד.

"שרה, לכי הביתה" הן אומרות. אבל אני בשלי – מסרבת להקשיב או להיעלב. דבר לא יצליח לסדוק את השמחה הלא מובנת, שמציפה אותי משעות הבוקר.

ואז, בלי כל הכנה, יורד עמיר הקטן בן הארבע ואומר בפשטות מחרידה: "שרה, אח שלך מת"

מטפסת בטירוף במדרגות, רואה לנגד עיני את אחי הקטן, בן גילו של עמיר, ובטוחה שקרה לו משהו – אולי תאונה.

פותחת את הדלת. כל כך הרבה אנשים!

- מה קרה? – אני שואלת.

מישהו אוזר אומץ ועונה: "יהודה אחיך נפצע קשה!"

יהודה? איך יתכן? -  אני חושבת לעצמי.

יהודה הוא אחי הבכור. בעיני הוא האיש הכי גדול וחזק. כך מצטייר אח חייל בעיני אחותו הקטנה.

רוצה לגשת לאמא ואבא אך הם סגורים בעולמם ומוקפים באנשים. בלית ברירה נכנסת לחדר, נדחקת לתוך עולמי. נאחזת בשקר ומתפללת לפני האלוהים שיעזור לאחי. לא מעזה לשאול איש את מה ששואלת את עצמי –

"איך יתכן שהוא פצוע ואנחנו לא נוסעים לבית החולים?"

בליל רגשות מציף אותי.

אני כועסת על עצמי.

כל כך שונאת אותי.

איך יכולתי דווקא היום להיות שמחה?!

לאט לאט, מבלי שאיש מעז לבוא ולומר לי את שהעז לומר ילד בן ארבע, מבינה את שלא ניתן להבין...