נגד כיוון הרוח.
שוב, חזרתי הביתה בלי כוחות כלל. עייף ורדום.
החמה איננה עוד, אלא הערפל הכבד אפף את השמיים השחורים. הרוח נשבה בתוקפנות, אולם העדינות המצטברת בנשיבות הרוח הקלילה על עורי מחייה מחדש ואף מילה לא מספקת בהרגשה מרגיעת חושים זו.
נשכבתי בחדרי, בוהה בעיניים סקרניות בתקרה שמעל. מכוסה בשמיכה חמה כי אותן רוחות חדרו ותקפו, לא הניחו לי לנפשי. החורף אינו קרב ובא, הוא כבר כאן. ברקע התנגנו אותם צלילים שלווים המרעידים חיוך על פניי. אותם שירים שהנני מזמזם שעות על גבי שעות ובכל פעם מחדש תחושת הזמן נעלמת ואצלי, הזמן עוצר מלכת, ואף אחד חוץ ממני לא יכול להרגיש זאת.
באותו יום חשבתי על אותה חברה בעלת החיוך המהפנט. עיניה בוהקות ופניה עטופות בקלילות כזו שאינני יודע לתאר במילים. הינה אחת מאותם אנשים נדירים שחיוכם מנצנץ יותר מהכוכבים המבריקים, יותר משני אוהבים. חזק וצלול חיוכם. וכך נדדתי בשנתי העמוקה אל תוך הלילה חסר הצבע, אל תוך הלילה האפור. אף שהאפלה באותו יום אפפה אותי ועטפה אותי בקוריה, חיוך רחב בקע על פניי, נאחז חזק ולא מעד כאשר פרצה מבין העננים האפלוליים קרן אור חמה. הבוקר פתח לרווחה את ידיו והפעם הצלחתי לזהות בוודאות שזה יהיה בוקר קסום.
עברתי באותו כביש ראשי, המחלק את היישוב בו אני גר לשתי שכונות, כמה מאות פעמים. עד עכשיו לא ספגתי שכביש זה הוא לא רק דרך סלולה, אלא אהבות עברו דרכו, צעדים חרוטים על המדרכה לצידו, זיכרונות צפים סביבו לעד.
הנה, הזיכרון האחרון הוא שלי. אינני יכול לסווג את אותו זיכרון, כי אינני יודע אם הייתי צריך לחייך או להטיל דמעה ולסגור את פי.
בצעדי הראשון לכיוון הקומה השנייה, לאחר יום מעייף נוסף ולפני לילה מפרך שקרב, נשמע צלצול הטלפון, מהדהד וגובר. כך מספר שניות עברו להן. הצליל המחריד שלט על רגליי התמימות והוביל אותי ישר לחדרי, פעם נוספת, להרים את הטלפון.
זו לא הייתה הפעם הראשונה כאשר אני שומע את קולה חיוך מאוזן לאוזן נמרח על פניי בשניות מעטות, וזו לא תהיה הפעם האחרונה.
המסתורין שיש בנערות אחרות כבד ומוטל בצל שחור, אך בה, בשעה שדיברתי איתה, יכולתי לדעת בדיוק מתי חייכה, בדיוק מתי הסמיקה, בדיוק מתי עצבה. לפעמים אותו מסתורין חסר, אך בה, עד עכשיו, לא מצאתי מגרעה או פחד.
היא שאלה אותי אם אני רוצה לצאת החוצה לריצה בת מספר דקות, באוויר הקר תחת העננים הנפולים. בשבילי, זה נשמע כמו גן עדן. אך ידעתי, עוד לפני שיצאה מביתה, שגן העדן האישי שלה רחוק מלהיות קרוב.
בשעה שהתחלנו לרוץ ריצה קלה על אותו כביש ראשי הרגשתי שמשהו לא בסדר, משהו מורעל הצטבר אצלה ולא עזב אותה במנוחה.
אוזניי ועיניי הופנו אך ורק אליה.
צחקנו תחילה. גל הצחוק הרעיד כל סנטימטר בודד בכביש רחב זה.
באותו ערב, אף נפש חיה לא נראתה במרחק האפלולי. מכוניות לא עברו דרך כביש זה הפעם. הדממה החרישה אוזנינו.
בסוף הכביש עמדנו במקום והפסקנו לרוץ. לקחנו נשימות עמוקות. הרוח אך ורק המשיכה להתגבר, עטפה פניי בקרירות וחרטה את בואה.
"כמה זמן נשאר עד הגיוס שלך?" המילים רעדו. "שבועיים? שלושה?".
"שלושה שבועות בדיוק." מלמלה בשעה שפניה רכנו מטה.
בשאלה זעירה אחת החלה דממה, אולם ליבה החל לפעום בעוז. מעולם לא ראיתי אותה נוגה או פניה ללא חיוך. זו הייתה, ללא ספק, פעם ראשונה.
"אני לא יודעת כבר כלום." עיניה החלו להתערפל. "אני לא יודעת כבר מה אני רוצה לעשות או לאן ללכת."
"את יודעת מהן הסיבות שרצית ללכת לקרבי מלכתחילה?".
"אני לא יודעת כבר כלום." חזרה על עצמה בעצבות נסתרת. "אני לא זוכרת למה רציתי ללכת לקרבי. עכשיו אני שואלת את עצמי, מה זה יתן לי? האם אני באמת רוצה להתעורר כל יום בשעה חמש בבוקר ולצאת לרוץ? לתת להם לקרוע אותי שם."
"את צריכה ללכת בעקבות ההרגשה שלך. אל תתני לאף אחד אחר להחליט בשבילך. שלוש השנים הבאות הן שלך ולא של אף אחד אחר."
"אני יודעת. פשוט אני לא רוצה ללכת לקרבי ובאותו הזמן להתחרט על כך, אולם אני לא רוצה להודיע על ויתור קרבי ולהתחרט על כך גם כן."
קולה חלש. חוסר הסדר רק הלך והתגבר. היא לא ידעה מה לחשוב יותר וגם אני אבדתי.
"ההורים שלי אמרו לי שהם חושבים שקרבי לא מתאים לי." אמרה. "גם אני מתחילה להרגיש שאני לא בנויה לזה."
"אני הרגשתי בדיוק כמוך לפני הגיוס, אך לך יש את הבחירה."
"אבל אני לא יודעת במה לבחור. אני לא רוצה להתחרט בסוף."
"אני מבטיח לך שיש עוד אנשים בדיוק כמוך עם אותה בעיה. צבא זה לא דבר קל, אך זו חוויה ולדעתי כל אחד צריך לעבור אותה, אף אם הינה קשה ומכאיבה ואף אם הינה פשוטה, לא משנה מי אותו אדם."
הטשטוש בעיניה בהק ונצנץ באור הלבנה. היא החלה לדמוע, אולם לא התייפחה. זו הייתה החברה שאני מכיר – קשוחה כסלע. אך היא לא יכלה להילחם בדמעות עוד. "גם אם ישבצו אותך כפקידה, אל תכיני להם קפה." צחקתי. "לי הייתה שיטה. בפעם הראשונה הכנתי את הקפה המבחיל ביותר ומאז אף אחד לא ביקש ממני להכין קפה יותר."
החיוך שהתגעגעתי אליו כל כך הגיע סוף סוף. עיניה הצלולות בהקו חזק יותר מאי פעם. אני חייכתי גם כן, את החיוך הרחב ביותר. בלי קשר לדבריי, אלא לכך שגרמתי לה לחייך שוב. לא רציתי לתת לערב זה להיגמר בצער, בדמעה.
כשעה פזיזה עברה. לאחר שגיליתי זאת עדיין לא הסכמתי להאמין שהזמן עבר במהירות כזו. ביתי נראה באופק, אולם המשכנו לצעוד בהמשך הכביש לכיוון ביתה. עד המדרגה הראשונה על פניה התנוסס אותו חיוך מוכר. גם כאשר נכנסה לביתה, ידעתי שהיא המשיכה לחייך.
בדרך חזרה הייתי לבד, אך הרוח לא סרטה את גופי פעם נוספת, אלא ליטפה אותי ונשבה עלי רוחות טובות סביב. רק היא נשמעה סביבי. לחשה ולחשה, שוב שוב, פעם אחר פעם, ללא הפסק.
ניתרתי על השמיכות העבות, הפסקתי לזוז, אחזתי בידי את הפלאפון וכתבתי, 'שיהיה לך לילה מדהים ותרגישי טוב. תזכרי שהכל יהיה בסדר ושאנחנו אוהבים אותך'.
קראתי בעצמי את הודעה זו לפחות מספר פעמים ויכולתי להמשיך כך כל הלילה. לאחר מספר דקות היא אחזה את הפלאפון, קראה מילה במילה ושאפה נשימה עמוקה.
עבר לו יום נוסף. במשך השבוע הרגשתי את כאבה ולא יכלתי להפסיק לחשוב על דבריה, על דמעותיה, על חיוכה; על אותו יום שרק המשיך להתבהר יותר יותר.
עבר לו שבוע נוסף. ישבנו על המדרכה לצד ביתי.
"אם אני הולכת למקום כלשהו, זה המקום שבו אהיה בצבא. כמעט בלתי אפשרי להתחרט. זה גם יקח כמה חודשים, אולי אפילו חצי שנה."
"את צודקת. הכרתי אנשים שרצו לעבור תפקיד וכבר לא יכלו לסבול את התפקיד הקודם שלהם. אבל כמו שאמרת, זה לקח להם כמה חודשים ארוכים, וחלק מהם לא קיבלו בכלל את האפשרות."
"לדוגמא, בפקידות יש כל כך הרבה אפשרויות לאחר הטירונות. קורסים שונים, תפקידים מגוונים." המשיכה את דבריה, "אך כל זה מבלבל כל כך."
לפני חמש דקות היא התקשרה לספר לי שמחר על הבוקר היא מוסרת ויתור קרבי ומתוך עשרות אפשרויות שהרעידו את ליבה מרוב עניין, תבחר אחת מהן.
דרך אגב, שמה הוא שרה.
כל הזכויות שמורות ע.ג.לוי
