׳™׳¦׳™׳¨׳” ׳”׳×׳׳‘׳“׳•׳×.doc
מעפר באת ולאפר תשוב.
ב. קם לתחייה מן האפר.
רציתי להתרומם על שתי רגליי, אך התחושה עדיין לא הורגשה ודמי עצר, זרימתו פסקה משום מה. הסתכלתי בזרועי, הסתכלתי קרוב. ורידי בלטו החוצה ושריטות , אולי אף חריטות, התנשאו על עורי. אולם פציעות אלו היו אך ורק מראה נקי לעיניי. לא ידעתי מה לחשוב.
ידעתי דבר אחד. ידעתי בוודאות שדלת חדרי נעולה והחלון חסום וסגור. ידעתי שאין דרך החוצה. בכל זאת הושטתי את ידי כאשר גופי היה שכוב בכבדות על המיטה ומיהרתי לפתוח את החלון. עורי בער והוא זה שהכניס אותי להזיות.
עד עכשיו אני מנסה לעכל את הצרחות המעיקות. עד עכשיו אני מנסה או אף דורש לדעת האם צרחות אלו היו בדייה.
אני רק רציתי לדעת למה התעוררתי הבוקר. התעוררתי אולי כי גופי רעד או משום שהחריטות על זרועי העלו להבות. אילו הייתה לי תשובה לשאלה זו הייתי חוזר עליה פעם אחר פעם, כי נמאס לי לשאול שאלה ועוד שאלה בלי לקבל עליה מענה. הייתי מסתפק ברמז זעיר.
ניסיתי להביט ישירות בשמש שהתנשאה בגאווה מול חלוני. ניסיתי להביט בה במשך דקה ללא מצמוץ. משום מה עלה בי הרצון להפסיק למצמץ. אני לא יודע למה, אולי היה זה מקרה שהתרחש בדקות שאבדו לי, בדקות שאינני בטוח בקיומן.
אחרי שניות עיניי החלו לצרוב וכאשר חשכו הן בין המצמוצים יכולתי להישבע שעלו בי רגעים שאותם אינני זוכר כרגע בצלילות. כאילו תמונות עברו בסדר מסוים, אחת אחרי השניה, בראשי וידעתי שראיתי אותן פעם, אולם הן לא היו מוכרות לי.
עצמתי את עיניי חזק עד שהן פסקו לצרוב ורק אז שמתי לב שאבדו לי העדשות. חיפשתי אותן על הסדינים המטונפים שעליהם שכבתי ביומיים האחרונים, אך לא מצאתי דבר. הפסקתי לחפש כי ידעתי שבלי העדשות בעיניי לא הייתי מסוגל לכתוב אות אחר אות, כפי שכתבתי אתמול. ידעתי שכאשר אתמול נפלתי מטה על מיטתי, דקות לאחר שנשמט מידי המכחול, העדשות היו בעיניי. המשכתי לחשוב כך מביט שוב בחמה וזו נעצה בי את קרניה עד שסונוורתי. רק אז קיבלתי מענה לשאלתי. רק אז ידעתי בבהירות בשביל מה התעוררתי הבוקר – כדי שאוכל לשאול את עצמי היכן נעלמו העדשות. זהו היה הרמז הזעיר שביקשתי. זו הייתה ההתחלה של רצוני העז לגלות מה קרה אתמול, כי בנתיים הכל היה מעורפל.
התחלתי לחשוב על אתמול, קטעים מעורפלים מאותו יום התרוצצו בראשי, חוץ מדבר צלול אחד. בכל פעם שעצמתי עיניי האותיות, בסדרן המקורי, הופיעו כאורות לבנים חזקים ששטו בחלל אישוניי ככנפיי מלאך. משום מה הרגשתי צורך עז ליצור שינוי בעצמי, אף שלא רציתי. המקום שבו אני נמצא עכשיו הוא המקום שבו הייתי נמצא תמיד, בעיר שאינני מכיר. זו הייתה הרגשה לא מוכרת שעטפה אותי בשבועות האחרונים. חרטה על עורי צלקות. כבר לא ידעתי מי הם חבריי, כי לפעמים פרצופיהם נעלמו, חשכו. כבר לא ידעתי מה לעשות, כי כך זה היה תמיד. אותם אנשים, אותם חברים. אותו מקום מוכר. לכן הייתי חייב שינוי. כאב לי.
תחילה חשבתי שאלו ימים של חשיבה, של חיפוש עצמי. חשבתי עמוק. אך נכנסתי עמוק מדי, ישר לתוך הורידים.
התרוממתי מהמיטה, אחרי שעות רבות שגופי היה שרוע על הסדינים. נעמדתי על שתי רגליי במשך דקות ספורות כי פחדתי שאם אנסה לעוף לפני שאלמד איך, כנפיי יכשלו ואפול חזרה לתהום האפלה. כי רק אתמול נפלתי לתוכה וניסיתי בכל כוחי לטפס על החול היבש שסבב אותי בשעה שגם גופי ניסה לטפס מעלה, לאוויר העולם. חזרה לסופה שעדיין נמצאת בקרבת מקום. לצד מיטתי היו מוטלים על הרהיטים יריעות פלסטיק ועליהן טיפות צבע שחורות שכבר התייבשו לפני מספר רב של שעות. הצבע החל להתקלף, לכן טיפסתי על הסולם שהתנשא מולי כדי לבדוק האם האותיות שזרחו מולי בשחור קטיפתי על הקיר לא מתחילות גם הן להתקלף. הסתכלתי על המשפט, עיניי עברו מילה אחר מילה, ובכל פעם מחדש חיפשתי בסופו של המשפט את מספר הפסוק. אולי הן זרחו מסיבה מסוימת, קודש מסוים? אני הוא זה שצריך לדעת למה, כי אני הוא זה שכתב אותן. הדבר היחיד שאני זוכר בבהירות הוא שכאשר בהיתי במילים הרגשתי צורך חזק לברוח מהמקום הזה, לברוח מכל מה שמוכר לי. כי אלו שידעתי כבר אינני יודע אותם עוד. אפשר להגיד שזו תהיה התחלה חדשה, אך אפשר גם להגיד שזו תהיה בריחה מושלמת. אבל אני יכול לומר בוודאות שלא ברחתי לשום מקום ואני גאה יותר מכל כי אני עדיין פה. ושום דבר לא יצליח להפחיד אותי פעם נוספת, עכשיו אף אחד לא יכול להבריח אותי מפה. כי אני הייתי כאן ראשון, והנה אני כאן עכשיו. אלו המילים החזקות שחרוטות בי. צרוב בי כי אני גם אהיה פה אחרון. השבועות האחרונים לא יעלמו לעולם. הימים התקצרו והלילות החלו להשתלט על השעות הבודדות שבהן הייתי ער, השעות הבודדות שחסרו לי כל כך. כך לא היה בשבועות האחרונים. זה מה שנתן לי תקווה, רק בגלל זה הצלחתי להמשיך. הנה שינוי ראשון והתפללתי שזה השינוי הראשון מבין שינויים רבים.
כל הזכויות שמורות ע.ג.לוי
