להיות לבד

          פעם הייתה לי – איך להגיד את זה... מכרה.  עם עוקץ במקום לשון אך רכה ורומנטית בפנים. נהגה לקרוא את השירים שלי. מידי כמה ימים הייתי מקפיץ לה דף עם איזה שיר חדש (עבורה). בתור אישה שכולה מכוונת להבעה ולא להפנמה הרגישה צורך להגיב. אך לא הייתה מנוסה בכתיבת שירה, ולכן פעם הביאה לי את השיר הבאה

מאת ריבה דותן:

אני רוצָה היום להיות לבד

ולא לראות פניו של אף אחד.

לא להגיד "סליחה" ולא "תודה"

ולא להיות טובה ונחמדה.

לא לחייך, ולא לומר "שלום"

רוצה אני להיות רעה היום...

...ועוד דבר אחד אני רוצה מאד:

שֶיֶּאֶהְבו אותי אפילו שכזאת...

          כן, אימנסיפציה לקחה אותנו רחוק. עד לטמטום של פמיניזם... והנה אישה במקום להכיר היטב את שלושת ה- K שקאיזר גרמני ייחד לה - מכניסה את האף המסוקרן שלה לכל מיני עניינים של גברים שהיא לא מסוגלת להבין (דוגמת כתיבת שירה). 

          לדעתה של אותה מכרה עם עוקץ הייתי אמור ככל הנראה להתרגש נורא מזה שמישהי כל כך יפה ונפלאה בעיני עצמה שמגיע לה... בקיצור מגיע לה. הכל מגיע לה! זה הרי נקרא אהבה, לא? אוף, אוף...

          אכן, התרגשתי, ונולדה לי תשובה כזאת:

אִם אַתְּ כָּל כָּךְ רוֹצָה לִהְיוֹת לְבָד –

נִשְׁלַח אוֹתָךְ לְאִי הַמְּבֻודָּד.

שֶׁלּא תִּרְאִי פְּנֵי אַף אֶחָד אָחֵר –

עֵינַיִךְ בְּלִי כָּל קוֹשִי נְנַקֵּר.

נִכְרוֹת אֶת לְשׁוֹנֶךְ, אִם כּה מָאוּס

עָלַיִךְ לְהַגִּיד מִילּוֹת נִימּוּס,

וְעָל שְׂפָתָיִם כַּמָּה חֲתָכִים

פּוֹתְרִים מִכָּל חוֹבָה שֶל חִיּוּכִים.

וּבְאוֹתוֹ אִי יֵש דֻובִּים וְאֲרָיוֹת

שֶיֶּאֶהְבוּ אוֹתָך אֲפִילוּ שֶכָּזאת...

          בַּעֲלָהּ מאד צחק...

 © אלי פוגרבינסקי