"....גם אני בן אדם, שירה, גם אני מפחד.
אני פוחד שלא אספיק כל מה שתכננתי, פוחד לא לסיים את הקורס במשפטים, לא לאכול שוב את האוכל של אמא שלי, לא לשוחח שוב עם אבא שלי, לא לצחוק, להקשיב, לחבק, לחיות איתך. אני פוחד שאחזור בלי רגל או יד או לב, שמה שאראה יקהה את חושי וימנע ממני להיות שוב אדם, לא חייל. פוחד שאחזור אחר, פוחד לא לחזור.
אני יודע שבדרך כלל שנינו אופטימים. אני חושב עליך ומחייך, בקסדה שלי תמונה מהחתונה, יחד. אני יודע שאני תמיד אומר שיהיה בסדר ואני גם יודע שאת מאמינה לי, אבל מה שאני יודע עכשיו זה שאני לא אראה אותך הרבה זמן, ובטלפון לא יכולתי לומר לך עד כמה אני פוחד, אני יודע שאת שומרת עלי ואפילו התפללתי כמה פעמים, אם לא יועיל גם לא יזיק, אני בטוח. את שואלת איך הולך לי, ואני מספר בכלליות, האוכל לא רע, והתנאים על הפנים, אבל המקום מדהים, צילמתי לך כמה תמונות לפרויקט שלך, אני בטוח שתאהבי אותם, הם במעטפה, רונן פיתח אותם במיוחד בשבילי ממש כמה שעות לפני שהגענו הנה, אני חייב לו על זה שני תפוזים, אבל היה שווה את זה. אני יודע שאת מאוד מאמינה בהנצחת רגעים ותמונות, אבל יש דברים שאפילו זה לא יכול לעשות, ילדה שלי, אם יש גן עדן, ככה זה נראה, ואם יש גהינום, ככה זה מרגיש.
אני לא יכול ולא רוצה לספר לך כמה קשה וכמה מפחיד וכמה כואב, כי אני לא רוצה שתדאגי. האחרים אמרו למשפחות שהם באימונים, שהם לא בסכנה, שהם רק באיזה מוצב, באימון, שהם יחזרו בקרוב, שהכל בסדר. אני לא יכול להבטיח לך את זה, מעולם לא שיקרנו- אני נכנס ללבנון.
יותר מכל אני פוחד שהאורחים הבאים בדירה הקטנה שלנו, יביטו בשלט העץ שהכנת אחרי האירוסים, ידעו שהגיעו למקום הנכון, יצלצלו בפעמון ויבקשו ממך לשבת.
אני פוחד ששאריי בלעדי ולא תוכלי להתאושש, ותיהי לבד, ושאף אחד לא יטפל בך אם לא אחזור, ולא יחבק ולא ירגיע ולא יתן לך כתף לבכות עליה, לא ישמור עליך בשבילי.
תבטיחי לי, יפה שלי. תבטיחי שאם לא אני אז מישהו אחר, אל תשארי לבד. אני יודע שאת קוראת שורות אלה וזועקת- על מה אתה מדבר, אתה תחזור, הבטחנו שתמיד נהיה יחד. אני יודע, ואני מתפלל שככה באמת זה יהיה, בין שאר הדברים. אני יודע שתקבלי אותי גם בלי יד או בלי רגל, אבל הלב שייך לך אז אני חייב להחזיר אותו שלם. תאמיני לי, הוא שלם רק בזכותך, את החצי שלי.
לא תמיד אני מתפייט ככה, אבל נראלי שהפעם זה הכרחי, שתדעי כמה אני שלך וכמה את שלי, שתדעי שאני חושב עליך גם אם אני לא קרוב, אני חייב שתדעי את זה, מבינה?
אני משתדל להיות אמיץ בשבילך, תשארי אמיצה בשבילי.
שירה, כבר קוראים לנו לצאת. המדים עלי, הנעליים רכוסות בדיוק כמו שצריך, את הקסדה הורדתי רק לרגע כדי להביט בתמונה הקטנה ששם, כי אמרו שצריך לצאת עם הנשק הכי טוב שלנו, אז חוץ מהרובה יש לי עוד תחמושת. אשתי, אף פעם לא קראתי לך ככה, בקול, כי במילא היית שם אז לא הייתי צריך לחפש, אשתי האהובה, המדהימה, האחת והיחידה, אני אוהב אותך כל כך, ומתגעגע, תחשבי עלי. תתפללי בשבילי, אני מחכה להיות כבר איתך, אני רוצה להיות איתך בבית, בבית שלנו. אני מצטער שהדף קצת רטוב, צנחנים לא בוכים, אבל בעלך החזק בוכה, וזה מותר.
שירה, נסיכה שלי, אני רוצה שתדעי...---"
ואז דפקו בדלת.
