האסיפה - פרק ג' (סוף)

יום רביעי הוא היום שאני הכי אוהב. אנחנו לומדים ב"מרחב הפתוח" וכל אחד עובד בקצב שלו ובפינה שהוא בוחר. בצהריים דריה באה לעשות לנו חוג פיסול ואני כל כך אוהב למעוך את החימר בכל הכֹּח שלי, שיהיה שטוח ואח"כ אני בונה מזה מה שבא לי ויוצאת צורה ואז אני משתמש רק בכריות של האצבעות ולוחץ בעדינות. תמיד אני סקרן מה יצא בסוף וכשאני עובד אני לא שומע אף אחד, כאילו אני לבד בעולם ואף אחד לא מפריע לי.

אבל, ביום רביעי הזה, שאני מספר לכם עליו – הכל היה שונה. שתקתי כל היום ומירה שאלה אם אני מרגיש לא טוב. לא עניתי, רק עשיתי לה "לא" עם הראש. בחימר עשיתי המון כדורים, די גדולים, חזקים חזקים וגם הדקתי אותם שיהיו עוד יותר חזקים. היה לי משהו כזה שסותם את המילים בגרון. אז שתקתי. אני חושב שאפילו לא חשבתי. רק שתקתי כל היום.

בדרך הביתה... ה"מרחב הפתוח" וגם בית הילדים הם בקצה של הקיבוץ, ליד האורווה של שמואל. אבל, החדר (או הבית, כי עכשיו הוא כבר כמה חדרים) של ההורים שלי הוא לא רחוק מהמועדון שזה ממש באמצע הקיבוץ. בדרך הביתה בעטתי, סתם כי ממש התחשק לי,  באבנים. גם בגדולות וגם בקטנות, בכל מה שהרגל שלי יכלה ומצאה בצד של השביל. ואז דוד, שתמיד ידעתי שהוא ילד רע, וגם אבנר, הגיעו אחרי  בריצה וקראו לי: "יוני, יוני, חכה רגע". הסתובבתי ודוד אמר: "אומרים בקיבוץ שאולי תעזבו". לא הגבתי.

תפסתי את הילקוט שלי חזק חזק וחיבקתי אותו עד שנמעך בבטן שלי ורצתי ופתאום כבר הייתי בחדר  וסגרתי את הדלת, שאף אחד לא יבוא. נפלתי על המיטה עם התיק, שהעור שלו היה פתאום בצבע אחר כי היה רטוב מהדמעות שלי. הרשתי לבכי שלי לצעוק כמה שהוא רוצה.

בערב, אחרי שאמא שכנעה אותי להתקלח ולהרגע, לא אכפת היה לה שקראתי את הדואר שהיה מונח על השולחן. היה שם דף ארוך וצפוף וראיתי רק קצת: "לרחל, חברתנו, אושרו לימודים בעיר הגדולה. הסתבר שאת הזמן שאושר לה לרכישת השכלה, ניצלה רחל לבילויים והנאה. כספי הקבוצה בוזבזו לריק והאמון שניתן נרמס. ערכי המוסר לא כובדו ועל כך לא נוכל לעבור בשתיקה..." האבן, ששמו על הלב הקטן שלי, היתה כבדה מדי בשבילי. הבעיה הכי גדולה שלי היתה שלא הבנתי כלום. רק ידעתי שיש מערבולת.

אבא נכנס מאוחר. כבר היה ממש חושך. הוא לא נישק את אמא כמו תמיד. הכי מוזר, שהוא שכח להתייחס אלי. אולי הוא הרגיש לא כל כך טוב? אחרי כמה דקות הוא לקח שקית ניילון ואני לא יודע מה היה בה ואמר: "לילה טוב" וזהו והלך. לאמא נזלו דמעות.

אני לא מבין: הכל היה בסדר עד אתמול.