הקפיצה הגדולה

הם אמרו לי לא לקפוץ .

אבל אני תמיד הייתי ידוע כעקשן .

לך תתווכח עם ילד מתבגר בן מזל סרטן .

עמדה שם נערה יפה עם עיניים גדולות וחצאית קטנה אשר פלטה לה צעקה .

ניתקתי מן הקצה אל תוך השממה . על העולם כולו נפלה הדממה .

רציתי להיות חופשי . כציפור . כדרור . לעוף אל מקור האור .

צפתי על קו דק שבין גן עדן לגיהינום . בדיוק שם היכן שנקבע הכל .

חשתי איך נגמרו החיים והתחלתי לחיות .

הוא משך אותי מעלה בעוד האחר רצה אותי שלו .

באותם רגעים הנמצאים בין מוות לחיים נשללים ממך כל החוקים .

כל זכויותיך כאדם וכל זכויות היוצרים .

ריחפתי שם על גלי האוויר בעוד הם על נשמתי נלחמים .

עשרים שנים של שיממון חושים והנה ברגע אחד הרגשתי חיים .

מבחינתם אתה עוד ברייה המנסה את המעגל לשבור .

מנסה להתחכם למרות שבילדותך שכנעו אותך לא להיות גיבור .

עוד הספקתי להביט לאחור אל עברי אשר עמד שם על הסף .

בעיניה הגדולות נקוו הדמעות בעוד אימי נאחזה בשלל הזרועות .

אבי עמד שם בוהה הוא בתהום כשלפתע אימי על חזהו החלה להלום .

הרגשתי שאכזבתי את הוריי נטשתי בלי להשאיר מכתב שלום .

אך מה שם הייתי יכול לרשום .

שמאסתי בשגרה ומיציתי את חיי .

שעשרים שנים זה פשוט יותר מדי .

מזכרת קטנה השארתי להם פינה חמה אצלי בתוך הלב .

כעת חשתי איך הכדור אותי אל קרביו שואב .

כוחו כנראה חזק מכוחו של כל אל .

למרות שעיצב אותו כדמותו ברב המכר בו נוהגים להתפלל .

גלי האוויר בגופי הפסיקו לתמוך סירבו להכיר בי כזן מסוים של עוף .

האדמה קראה לי מטה לבוא .

איך יכולתי לסרב לאמא של כל האמהות .

הקומות החלו לחלוף לנגד עיניי .

כמוהן התמונות המרכיבות את פאזל חיי .

הנה תמונה מגן חובה שם משכתי בשיער לנועה הקטנה .

ועוד תמונה מכיתה קצת מאוחרת שם אני מקבל נשיקה מנועה אחרת .

תמונה נוספת שלי ושל חברים צוחקים נהנים ומעבירים את הסמים .

ותמונה אחרונה שלא נתקלתי בעבר .

של עיתון שכותרתו מעידה על המחר .

על טרגדיה משפחתית ועל אמא שנשברה .

על אבא שקרס ועל ילדה בשתיקה .

רציתי לעצור את מחוגי השעון לשבור .

לומר לאמא אדמה לא לחפון אותי בתוכה .

כשפקחתי את עיניי אור הלבן סימא אותן .

הכל מסביב היו לבושים בגדי חג .

לבן כיסה את הכל מתחתית הרצפה עד מעלה הגג .

נחתי שם על מיטת הברזל .

כשניסיתי לקום חשתי איך עוטפות אותי זרועות האל .

מגבם של האנשים נעדרו כנפי המלאכים .