ואז אני אומר לעצמי ככה בלב "איך שלא יהיה אני שם זיין על כולם..."
היועצת של בית הספר מביטה בי במבט מהול חמלה ובחילה , בטח אחרי שיחה כל כך ארוכה איתה אני אמור להגיב אחרת. אבל אני לא.
בזווית העין אני קולט את השורה הארוכה מהדו"ח של הפסיכולוגית שמונח על שולחנה ואני מבין שאני "תלמיד מבריק , הובחן כמחונן ,
5 יחידות מתמטיקה ...בלה בלה בלה.... לומד בכיתת המגמה למדעי החברה ...ADHD ...בלה בלה בלה.....משפחה שלמה..... מקרה קלאסי של התבגרות מועצמת, רמות ההדחקה והאינטלקטואליזציה שלי מודגשות ואני לא מצליח למצוא ערוצי סובלימציה להפניית הזעם שלי." גדול! כל כך הרבה מילים גדולות.
דווקא לא רע בשביל מישהו שהמקסימום שעשה היה למעוך קרמבו ורוד בעיצומו של ויכוח, אבל זה , בדיוק זה שכנע מישהו שאני ילד בסיכון. "נער כזה עלול לשים קץ לנפשו המעונה במו ידיו בכל רגע " שמעתי פעם את הפסיכולוגית המלומדה מצהירה .
מצחיק , אבל אף פעם לא ניסיתי , החיים חרא , אבל למה להתאמץ? ומימלא אם זה לא מצליח לך אז יוצאים מזה עם חתיכת תיק פלילי על ניסיון לרצח. כמו תמיד, באמצע הכול - הטלפון מצלצל.
היועצת התמסרה לשיחת הטלפון, הפסיכולוגית העבירה את דוקרן מבטה ממני אל יומנה ,שבטח עמוס בישיבות על גורלם של ילדים כמוני , אמא שלי התכווצה בכורסא ואבא שלי הדליק עוד סיגריה. צער גידול הורים. בסוף רק אני יאכל אותה בגדול.
אבל, בינינו , הרי יום אחד אעלה לשמיים, נגיד . וכאילו ככה , יצמחו לי כנפיים לבנות וצחורות ויבוא מי שייתן לי את הדין וחשבון הסופי וישלח אותי לגיהינום ההוא , שבטח מעניין יותר מהגיהינום הזה, כמו שאומרים ללא היסוס ישלח אותי. וזה למה ? כי מזמן אני כבר לא עושה "כבד את אביך ואת אמך" ובטח יש עוד כמה דברים רעים שעוד לא הספקתי לעשות, אבל אני מתכנן כזה לעשות בעתיד.
הפסיכולוגית חייכה. חשבתי שגם היא רואה אותי בכנפיים הלבנות והצחורות של המלאך שאהיה פעם.
שוב היא מחייכת אליי כמו לילד מפגר, היא תמיד מחייכת כאילו מתוך אינסטינקט או רפלקס , מעולם לא הבחנתי בהבדל , אבל כל האינסטינקטים שלי אומרים לי שאיבדתי מזמן את הרפלקסים שנולדתי איתם, אז מה זה משנה?
בקיצור, היא תמיד מחייכת כי ככה כתוב בספרים שלה היא חייבת.
"אהבה בלתי מותנית", כמו בטלנובלה. אהבה בפקודה.
מה הבעיה שלה , הא ?
כנראה שאני זה שלא ממש מרייר לפי האפקט הפאבלובי שהיא מפעילה עליי. אולי אני צריך לצחוק כשאני שומע את השטויות שלה? או להראות נבוך כשמנהל הביתצפר שלי נכנס לסדרת נביחות מאיימת. איש חינוך דגול האיש, על תראו אותו ככה. הוא והמדינה המחורבנת הזאת דיי דומים, מה שרואים זה לא מה שמקבלים.
ונגיד כשאני כבר מרייר, הגירוי שונה, נגיד שכשהמורה שלי לספרות מניחה רגל על רגל אני מתביית על הרווח שבין ירכיה שחצאית המיני שלה בקושי מצליחה להסתיר , או על החריץ שבין שדיה, עופרים , היא השונמית ואני דוד המלך , עול שנותיי הקצרות על כתפה ואני משווע לאהבתה , מת שפעם אחת תיגע בי כשתשאל אם הכנתי את שעורי הבית שלי , אבל היא לא תשאל אותי כי אני מקרה אבוד .
אני בכלל בניתי את עצמי, עשיתי אותי הילד הכי מגעיל בשכבה.
לא יודע למה, אבל כל שיחה שלה איתי נגמרת בקטטה המונית, ובישיבה דחופה של ה"מטבחון": המנהל רכזת השכבה, המורה ואני.
כשגם ה"מטבחון" לא עוזר אני עובר לטיפול צמוד של ה"קבינט" לענייני ילדים חורגים לאנושות , שם יושב הפורום המושלם היועצת , מקצוע בזוי של אלה שלא מצאו מי ינענע אותם ביסודי, והפסיכולוגית, מקצוע בזוי של מי שמצאו מי ינעיע אותן בתיכון , ככה שתיהן , כמו צילי וגילי. צילי תלטף לי את האגו וגילי תמצוץ לי...
ואם נגיד שגם זה לא עוזר , אז מגיע הנשק האולטימטיבי ...שיחת הורים. זאת הישיבה שאני תקוע איתה עכשיו.
אבל בדיוק אז מבקשים ממני לצאת לרגע מחדר היועצת, בטח יש להם משהו להגיד שאסור לי לשמוע. זה בא לי בזמן. אני יוצא.
ממילא , אני אדע מאוחר יותר מה קורה, כי כשאבא שלי מאבד את הרוגע הנפשי שמאפיין אותו , ככה לפחות חושבים השכנים , אז הוא עובר מסיגריות למכות יבשות. הוא פולט את כל השטויות שהפסיכולוגית והיועצת אמרו בחדרי חדרים וחושב שאני מפנים. כל מכה פנינה.
בחייאת ראעבק, אחלה שיטה ללמד אותי לזמר את "התקווה"
במקום זה , אני למדתי לעצור את הדמעות.
אחרי המכות, בדיוק לפי התסריט של הסרט על החיים שלי , אמא שלי תבכה שוב ואז אני אשבר ואבטיח לנסות עוד פעם בשביל כולנו. ואז , אני שוב אקלוט את מבטו המובס של אחי הקטן ואת דמעת הכאב האמיתית שזולגת לו על הלחי. ברור לי שהוא כבר לא מאמין לי, אחי.
בא לי להגיד לו שהכל צחוקים, אבל אני שותק.
אתמול אחרי הריב שלי עם אבא , הסרט שלי קיבל תפנית מפתיעה .
קם אחי הצעיר והכריז שהוא הולך לישון אצל חבר. לא היתה התנגדות. מפתיע. זה היה עיתוי מושלם.
הלך והשאיר לי את כל חלל החדר לרשותי, לילה שלם אוננתי מול המחשב באין מפריע , פריקת אנרגיה משמעותית לקראת שיחת המשמעת עם היועצת ,הפסיכולוגית וההורים למחרת.
שיהיה לי בריא האח הקטן שלי , תמיד יודע מתי להתחפף. הוא אף פעם לא שם זיין , ולא בגלל שאין לו.
בחוץ קריר , אני קולט את המחנכת שלי מתקרבת עם מישהו לא מוכר.
שניהם נעמדים מולי . מבט מוזר יש לו לאיש.
- מה שלומך , אביתר. היא שואלת שלא כהרגלה.
אני לא עונה, מה היא לא רואה? אין מאושר ממני....טובל בחרא.
תופס חתיכת עיתון שמתגלגלת ברצפה ומתעלם מהם.
אחלה כותרות בעיתון: עוד אבא שאנס את הילדה שלו , בעל שהרג את אשתו, שחיתות בצמרת...כסף מדבר, תקשורת מנהלת את החיים. עולם חרא. אני זורק את העיתון הצידה.
צילצול להפסקה. מנגינה מרגיעה שמורטת לך את העצבים . מישהו מרביץ למישהו, רצים , מכות ....בלגן. ביתצפר מוגן.
אני הולך לשיחים להדליק סיגריה. העיניים מתמלאות לי עשן ואני נבהל לרגע , רק שלא יאדימו העיניים ועוד יחשבו שבכיתי.
בעצם למה לא? פעם, כשהייתי קטן זה ממש עזר. הייתי בא למחנכת שלי עם העיניים האדומות, זאת איך שהיא רואה את העיניים, מוותרת לי מיד על שבוע השעיה , זה היה גדול מהחיים. היה.
בכלל כל הנשמות הרחומות האלה המחנכות, שעובדות ואובדות בין כותלי בית הספר מחפשות תירוצים להשלים את מה שלא הספיקו לעשות כשהן היו תלמידות, אני מרחם עליהן כל העולם מזיין להם את הצורה, חרא כסף בשביל בשביל לחנך חארות כמוני בעולם המסריח הזה.
השרת חולף על פני עם חיוך מטומטם מרוח על הפנים.
איש עליז מידיי השרת שלנו, שמונה ילדים בבית, אשה נכה והכנסה שוטפת ממשרד הרווחה . פה הוא רק מעביר את הזמן ומייעץ למנקות הרוסיות והאתיופיות שלנו , מאיפה להתחיל לטאטא את הפרוזדור.
אחלה ג'וב.
הוא למשל אף פעם לא מחליף דיסק , תמיד שואל אותי אותו דבר.
"נו, מה עשית הפעם בנדיט?" בפעם שעברה זה היה "פושטאק", ולפני זה "בן בליעל" ולפני זה "בן נעוות המרדות" , מעניין למה הוא לא פשוט אומר "מאנייק" או "בן - זונה". אולי זה לא מסתדר עם הקוד האתי שלו יש לו קווים אדומים לבחור. גם ליועצת יש. כשזאתי אמרה לי בפעם האחרונה "אני מבטיחה לך שכל מה שתגיד בין כותלי חדר זה נשאר בינינו" ... שמעו את הצחוק שלי עד למזכירות. בכלל, כל נוד שתוקעים אצלה עושה הרבה ריח בחדר של המנהל , זה אני כבר אומר לכם שתתכוננו. אז למה אני בכל זאת בפנים ולא מעיפים אותי מבית ספר ל"קיבינימאט" או "לכל הרוחות" , כמו שהשרת שלנו אומר, למה? את זה גם אני לא יודע. הרבה זמן ניסיתי להבין והפסקתי.
עדיין לא קוראים לי בחזרה לחדר של היועצת.
מרגיז, אבל, אני למדתי לחכות. ואז מהחדר של היועצת אני שומע את אבא שלי צורח , אבל ממש צורח, ואת אמא שלי בוכה , הפעם הקולות מרשימים בעוצמתם ואני מתחיל להאמין שזהו זה, הפעם אני מקבל את תעודת השחרור שלי מבית הספר. אני מתפוצץ בפנים לחתיכות קטנות , מה לעזאזל קורה שם בפנים ? לא מספיק לענות לעצמי , כי הם קוראים לי לחזור אל החדר.
הפעם מדברים אליי ברכות מבוהלת ומבקשים שאשב בבקשה. נראה מפחיד העסק. אני מסתכל על מגוון צבעי הקשת שעל פני הנוכחים.
היועצת חיוורת , הפסיכולוגית אדומה , המחנכת הצהיבה ואמא שלי הכחילה . אפילו אבא עם עיניים כאלה אדומות, כאילו שהעשן מהסיגריה שלי הגיע עד אליו.
אני מנסה לחייך אליהם, בא לי להגיד "בחייאת, זה רק בית ספר! "
אל תדאגו , בסוף הסרט אני עוד אצא מהכול כמו גדול, אני אפסיק לעשן גראס עם החבר'ה. אני אלך לעבוד במוסך אצל השכן , אני אשלים בגרות אחרי שיזדקנו לי הציפורים בראש, אני אתברגן , אקח אשה , אבנה לה בית , אגדל ילדים שילכו לצבא וימותו כמו גדולים לתפארת מדינת ישראל. אני נשבע. שבועת צופים. אבל, בינתיים , מ'כפת לכם שאשים זיין על כל העולם. ממילא אני לא משתמש בו לעניינים אחרים...
אבל זה לא הולך הקטע עם החיוך, משהו משתבש בי.
"אביתר...? כך קוראים לך ...נכון?" שואל אותי האיש הלא מוכר שנכנס קודם עם המחנכת שלי ומעיר אותי.
אני לא מתאמץ לענות. במקום זה אני שם את העיניים שלי על זבוב בתקרה ומבטיח לעצמי שהכי בטוח עכשיו לעקוב אחרי מהלכיו של הזבוב באש ובמיים,
ככה הנודניק הזה יירד ממני. אבל , האיש הלא מוכר ממשיך לדבר אליי ומתוודה שהציגו בפניו את המקרה שלי.
אופססס...לא ידעתי שהפכתי ל "מקרה". עיניי לא זזות מהזבוב . חיה מרתקת, נצמדת לכל חפץ עגול, עקום, ישר , מאוזן , מאונך , לא חשוב מה, והעיקר לא ניתקת ממנו.
"אביתר, האם אתה קשוב אליי , יש לנו משהו חשוב להודיע לך.."
לוחשת היועצת.
אני מתעלם. מאוהב בזבוב שלי, יש לו כנפיים של מלאך אמיתיות , הוא מדלג בין קווים מעוגלים ושבורים , חוצה את האוויר ונוחת על כתפו של אבי.
"אביתר..." אומר לי האיש הלא מוכר "לאחיך הצעיר קרתה תאונה מצערת אתמול בלילה..." הוא שותק . הפעם אני מקשיב.
אמא שלי מתחילה לצרוח "אחיך מת..."
המחנכת שלי , שמגלה לפתע כישורי ניחום וחיבוק מופלאים, אוחזת בה.
אבא מכחכח בגרונו כשהיועצת מקנחת את אפה בטישיו ורוד והפסיכולוגית לוקחת לי את הזבוב ומלווה את מעופו במבטה.
הזבוב שלי עף מכתפו של אבי אל הפרח הבודד בכתום עז שבאגרטל על השולחן העגול - ציפור גן עדן , פרח יפה. גם כן גן עדן...
עכשיו , אני חונק דמעה.
ממילא הכול אבוד , כי אם אחי הצעיר כבר קיבל כנפי טיס של מלאך, אני חייב לשים זיין על כולם , גם בשמו, ועכשיו זה בטח יהיה לתמיד.
