סיפורים

Sweet childhood - חלק רביעי: חנה הילמן - נבחר: אביב וסתיו

"זה מדהים, תראי את זה"
"וואוו, מעולם לא ראיתי דבר כזה"
"אני חושב שיש לזה צבע מוזר.  שילוב מנצח של צבעים קרים וחמים ביחד"
"צבעים קרים וחמים?"
"כן מה לא?"
"ממש לא"
הצבע מושלם, העיצוב מדהים, הריח... אווו כמה שהריח הוא..."
"מתוק?"
"כן כן , זו המילה בדיוק, מתוק , אני אוהבת ריחות מתוקים, זה מזכיר לי ילדות "
"ילדות ? אייך הגעת לילדות ?"
"ילדות זה דבר מתוק כזה , ומתוק מסמל לי תמימות "
"הילדותשלך בטח הייתה מתוקה לא שלי ."
"אתה חושב שאפשר לגנוב את זה?"
"לא יודע, זה נראה לי ענק מדיי את לא חושבת?"
"כן זה עצום, לא, לא , זה בלתי אפשרי "
"למה ? אני חושבת שאם מישהו יבוא בגישה מתוחכמת הוא  ידע אייך לקחת את זה"
"ואם זה ישבר?"
"זה לא יכול להישבר!"
"זה לא?"
"לא זה לא!"
"שיא השלמות , אני רוצה לצלם את זה "
"יש לך מצלמה בכלל?"
"ווי, (מפשפשת בתיק סל הענק )מה שכחתי אותה? דווקא ברגעים כאלה שצריך להנציח את המראה הזה?"
"אדיוטית!"
"כן את באמת אדיוטית!"
"שתקו שניכם"
"אתם חושבים שיש בזה חיים?"
 
שקט
 
הם מביטים אחד לשני בתוך העיניים , מבט אחד נכנס לתוך נבכי נשמתו של השני, ואז הם פורצים בצחוק היסטרי..
"חיים?"
"מה ? לא יכול להיות דבר כזה? תחשבו על זה רגע"
"יש לך המון פנטזיות בחיים , תפסיקי לראות מסעות דמיוניים "
"אני מעולם לא ראיתי שלמות כזו.. בחיי" (לוגמת מהקולה וניתזים של גזים שמתים להתפרץ החוצה יוצאים מגופה בפליטה שלא בכוונה..)
"תתעוררי , הבנו שמעולם לא ראית את זה , אבל זה לא עד כדיי כך מושלם!!"
"זה מושלם!"
"אולי נגנוב את זה ? מה אתה חושב?"
"זה פשוט מושלם!! אני רוצה שזה יהיה שלי אבל.." (היא עדיין מסונוורת )
"לגנוב את זה?"
"כן כן, אנחנו שלושה , מה אתה לא חושב שאנחנו נוכל לעשות את זה?"
 
 
 
נאדין:
----------------------------
 
 
"מופרעת!! איפה תחביאי את זה?"
"נו, אל תהיה כזה משבית שמחות!! מה קרה שתפסת פתאום רגלים קרות?" (ניערה את פחית הקולה ועיוותה את פניה כשגילתה שהוא כמעט ריק)
"לא תפסתי רגלים קרות, זה פשוט דבילי לגנוב את זה, בשנייה אחת כל משטרת מחוז תל אביב על הרגלים."
היא צוחקת. "עד שיגלו שזה איננו, אנחנו כבר נהיה רחוק מפה." והעיפה את פחית הקולה לאחור מפספסת את פתח הפח, כולם שמעו את קול הצליל המתכתי של הפחית, ובשעה זו של הלילה זה נשמע קצת מפחיד.
"ואיך את מתכוונת לקחת את זה...? תזמיני גרר?"
עיוותה את פניה. "נחשוב על משהו כבר,"  בחנה את פניו.  "אל תסתכל עלי ככה, אני לא יכולה להחביא את זה מתחת לחולצה, נכון?"
"אני לא חושב שזה רעיון טוב, אני גם לא חושב שיש בזה חיים. את מדמיינת... את פשוט מדמיינת!" נשמע מבוהל.
עשתה צעד אחד, ועצרה מייד כשאחז בתקיפות בזרועה. "אל תזוזי..."
"נו, דיי!!" התעצבנה. "אל תהיה כזה תינוק!! תן לי לראות מקרוב..."
"את קרובה מספיק....!"
שוב השתרר שקט, כל אחד מהשלושה חשב על משהו אחר,  היא ידעה שאחד מהם לפחות רוצה לברוח משם כמה שיותר מהר. אבל היא היתה מרותקת,  בוהה ולא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר, רק כמה היא טיפשה שלא לקחה את המצלמה. כך שלפחות היתה מצלמת את זה למזכרת אם בכל זאת יתפסו רגלים קרות ויוותרו על הרעיון. "הריח הזה משגע..." מלמלה כאילו לעצמה.
"אני הולך...!" פסק בתקיפות מהולה בפחד.
"לא, אתה לא הולך!! אתה לא זז מפה סנטימטר..." והתקרבה עוד צעד אחד. מציצה. מריחה ומתענגת על הריח המתוק.  "אתה צריך רק לחשוב איפה להחביא אותו ..."
"למה אני?" נבהל ושיניו נקשו בפחד.
ירתה בו מבט מצמית. "כי אתה היחיד שיכול להחביא אותו, כאילו..."
"אני??!!" מאיפה בא לך הרעיון הזה? זה ענק, כל השכנים יראו את זה דבר ראשון על הבוקר..."  החוויר. "לא יעבור הרבה זמן עד שהשוטרים ידפקו לי על הדלת."
התעצבנה שהוא יכול להיות כל כך אטום. "מפגר, אני לא יכולה להרים את זה לקומה שלישית  - בלי מעלית!!!- אתה היחיד מבין שלושתינו שגר בבית פרטי!"
"מה אני יגיד להורים שלי...?" התבכיין.
"אתה תמצא משהו, אתה כבר ילד גדול!!!"

 

גלי:
 
הוא שנא את הדרך בה היא פורטת על המיתרים הרעועים שלו. תמיד ידעה לזרוק את המשפטים שעשו לו את זה, רצה או לא רצה.
"אתה כבר ילד גדול," היה אחד המעצבנים שלה. ולמרות שהכיר את המשחק המכור מראש הזה, הרגיש שאין לו שליטה על מה שהתחולל בתוכו. מבלי שרצה, גלגלי-המוח שלו כבר עבדו שעות נוספות. ברור היה לו, שגם אם זו הפנטסיה שלה, הוא יממש אותה.
"החפזון מן השטן," לחש לעצמו "וראשית כל פעולה בתוכנית."
90% מהתוכניות שלו דפקו כמו שעון, רק פעמיים "ישב" והיה מוכן למחיר הזה גם עכשיו. "סיכון מקצועי, לא ככה?" חייך לרגע והאדרנלין כבר ביעבע בתוכו.
הוא לקח דף ועט והחל רושם לעצמו את התוכנית על דף. הרוב כבר היה סדור אצלו בראש והוא לא ראה הרבה בעיות שעלולות להתעורר בדרך. היה ברור לו שהם יעשו זאת לאור יום. ה"בדרך הטבעית", תמיד הייתה הדרך שלו. כל הפרטים הצטיירו במוחו בשניות. כולל תוכנית חלופית למקרה של שיבוש כתוצאה מדברים בלתי צפויים.
הבעיה העיקרית הייתה איך  להשאיר את ה"סחורה", אצלו בבית מבלי שתעורר חשד. טוב, זאת בעיה באמת. אבל הוא ישבור את הראש בנושא הזה יותר מאוחר.  
להוציא את זה מבית הקשישה לא היווה בעייה כלל מבחינתו. מאז שהשתחרר הוא עושה אצלה עבודות תיקונים פה ושם. היא "מתה" עליו, סומכת עליו בעיניים עצומות ובלאו הכי לא יודעת מה קורה איתה, כך שאין כל סיבה שהיא תגלה התנגדות כלשהי.
טנדר  גדול, יוכל להשיג לכמה שעות מ"ירושלמי". כבר עשה זאת בעבר לשם העברת חומרי-בניין לעבודות הקטנות שלו.
יום רביעי - יום עבודה שגרתי. 12 בצהרים - מרבית האנשים לא בבית וגם אלה שיהיו בבית לא יגלו כל חשד, סביר להניח: טנדר, שלושה חברה', כמה שקים כבדים ועוד משהו גדול עטוף בבד יוטה. שום דבר מיוחד.
"הדרך הטבעית," חייך לעצמו. ידע שהתוכנית סגורה ומסוגרת, עכשיו מגיע שלב האקשן. החיים יכולים להיות כל-כך מסעירים, אם יודעים לחיות אותם. 
חנה הילמן

לא הייתה בעיה מבחינתו. מוכר היה בסביבה כחוזר בתשובה שיודע לעזור במיוחד לקשישים. הוא הביט בעיניה של הזקנה, שאצלה תיקן את הכיור ואת הצנרת שטפטפה. הוא לא כל כך האמין בחבריו שהגו את הרעיון, אך מכיון שהיה מוכר בידיו הטכניות ועשה עבודות מעוררות התפעלות, אי אפשר היה לוותר עליו.

 

"איזה קרועים אתם, לפי דפי הגמרא שאנו קוראים כל יום, מה שאתם רוצים ממני זה"...

לפתע קלט  שידיו נוגעות באש עוד פעם.

"ואיך הם עלו עלי שהייתי פעם". הגורם הדתי שקובע את המשמעות הניתנת לכל תחומי החיים והזיקה למסורת, נבע ופרץ החוצה וזרם בדרך כלל בתנועה עדינה, כאילו הוא מאזין לקול המים בתוכו המפכים בחדווה ובעליצות. הוא וחבריו הסתובבו  בהודו  במטרה להכיר את הארץ ויושביה. עד שנקלעו למושבה של הישראלים, וכמו בסרט הזוי לגמרי נפלו שלושתם לאותה רשת קבליסתית שמנהלים אותה אנשי חב"ד.  מכאן,  מסלול השיבה לארץ לא ארך זמן רב.החל לחבוש כיפה ואת מגבעת השטריימל, אותה מגבעת קטיפה עגולה שחסידים נוהגים לחבוש .

 

את הזקנה הכיר עוד בילדותו, היא טיפחה אותו והייתה לו כאם, והם סחבו אותו אליה, כשמטרה אחת עומדת לנגד עיניהם.

כשהגיע לביתה של הזקנה, נדהם מתגובתה.

"מה זה הכובע הזה, הצחקת אותי, בחיים לא ראיתי אותך לבוש עם התחפושת הזאת".

"אצלך כל דבר מצחיק, גם את החיים את לא לוקחת ברצינות, הכסף יושב בבנק, והבית מתפרק".

"תראי, הקשיים הטכניים הם רק בהפרדת צבעים שמייקרים את העבודה, ואת מבינה שאם מתחילים, זה החלפת צנרת, החלפת רצפות".

 "על הרצפה בחדר שלי מונח שטיח עבה, ונעים לדרוך עלי ו". אמרה בהמון  צער שהיא עומדת לאבד את השטיח היקר הזה מקיר אל קיר.

"אין מה לעשות, אם את רוצה בית, את צריכה להקריב".

"מה זה אומר מבחינתי"?

"אני עוד לא יודע, נחשוב על כך יותר מאוחר".

הוא נכנס לחדר השינה שלה והחל למדוד ולרשום, במגירה ליד מיטתה מצא את כרטיס האשראי שלה, הניח אותו  בלי להסב תשומת לב בכיסו, אך לא ראה את העיניים המביטות במעשיו דרך חרך הדלת. כשסיים מצא אותה יושבת בפינת האוכל מחכה לתוצאות הבדיקה.

"אני חושב שמצאתי כאן עוד בעיה, אבל נתגבר עליה".

הוא הוציא את הסולארי מכיסו .

"הדרך מוכנה, אמונה שלמה, אל תשכח להביא איתך את המפה, יש לי את התחום שבין שני קווים היוצאים מנקודה אחת של הזויות א. ב. ו – ג. את  שני הקווים של הזווית הרביעית טרם השלמתי.

חייך בהנאה כשהוא צועד היישר לבית הכנסת לקרוא דף  גמרא.

תגובות