"די, זה יהרוג אותך בסוף!" הוא אומר לה בפנים מוטרדות. היא יושבת בפינת החדר, על הריצפה, ומבטה חלול. שיערה דביק ומדיף ריח נוראי, ובגדיה לא הוחלפו זמן רב. הוא מתקרב אליה, מתכופף ומביט בה. ליבו מעיק עליו, מה קרה לאישה היפה שלו, איך לעזאזל הוא נתן לה להגיע למצב איום ונורא שכזה?
הוא מנסה להרים אותה למיטת היחיד שלה. המצעים הוחלפו לא מזמן על ידי המטפלת. חלקים כל כך, לבנים, נקיים ומתוחים. ניכר כי אף אחד לא שכב עליהם עדיין. גופה מתנגד למגעו וכאילו נשאב לכיוון הריצפה. היא נשמטת מידיו ומתכרבלת בתוך תוכה, רועדת וממצמצת. הוא מתחיל לאבד תקווה, מביט בה במבט מלא ברחמים. האישה שלו, שעד לא מזמן היתה פורחת, מלאת שמחת חיים, משעשעת ואינטלגנטית, מה קרה לה.
רעש של פתיחת דלת חורקת קטע את רצף מחשבותיו העצובות. "תם זמן הביקור" אמרה אחת האחיות. קמטים רבים הופיעו על פניה, המדים הלבנים עלו עליה בקושי. עיניה נראו עייפות, אדמדמות. "אולי רק עוד כמה דקות..." התחנן, אך אותה אחות זעפנית התעקשה שילך. הוא העיף מבט חמלה אחרון באישה שלו, ויצא מהדלת בראש מושפל.
ביקוריו הקצרים בימי א' ו-ד' לא עשו לו טוב. מצבה של האישה לא השתפר, ההפך הוא הנכון. בכל פעם שבא לבקר אותה, שם לב שההגיינה שלה מתדרדרת, הריכוז שלה נעלם לגמרי, מבטה נראה חלול ומרוחק מתמיד. תווי פניה העדינים ועורה הלבן והצחור התחלפו בפנים קשות, לא מטופחות, מחוספסות ממש. שיערה, שבעבר החליק באלגנטיות על כתפיה הנעימות, נהיה שומני למגע ולא הדיף ריח מזמין. אך למרות הופעתה החיצונית המוזנחת, חוסר היכולת שלה לתקשר עם הסביבה, הוא המשיך לבקר אותה, לדבר איתה, לנסות להרים אותה מהריצפה. פעם אפילו הביא לה מוצרי קוסמטיקה וניסה לשים עליה קצת בושם, אך היא התנגדה והחלה לבכות.
האחיות אמרו שהתנהגותה בלתי הגיונית ולא סבירה כלל. הן טענו כי זמן רב לא נתקלו במקרה כזה, תופעה של ממש. רופאים הוזמנו לבדוק אותה, וגם הם לא הבינו את פשר המקרה. היחיד שידע מה באמת קרה, היה הוא.
בעבר התייחס אליה בזלזול. היא אהבה אותו בכל ליבה ונשמתה, והוא לא העריך את המתנה הזו. על ימין ועל שמאל נפגש עם נשים אחרות, ולא טרח להסתיר את זה. דיבר אליה בחוסר כבוד ורמס את נשמתה עד שלא יכלה יותר לעמוד על הרגליים. ליבה איבד את הילתו, ודעך לאט לאט.
ורק אז, באותו ערב נורא, כשמצא אותה שוכבת על הריצפה, רועדת ובוכה, רק אז הבין. הוא היחיד שהיא אהבה, היחיד שידע, הוא היחיד. הוא הרגיש רע עם עצמו והשתנה.
הוא.
הוא, שביקר אותה בנאמנות ושמר את ליבו עד שתחלים.
הוא, שלא וויתר עליה, ניסה לרומם את רוחה בכל דרך שהיא.
הוא, שהקריא לה סיפורים וכתב לה שירים, גם כשלא יכלה להגיב.
הוא, שחלם אותה בלילה, חיבק את תמונותיה ושמר את המיטה ריקה.
אך מה לעשות, שהאישה שלו, האישה היפה שלו, כבר לא תתאושש.
היא לא תחלים. לא תראה את אור השמש, לא תהנה מריח הפרחים. מה לעשות, אותה אישה תיאלץ להתכרבל באותו תא קטן, על הריצפה, בפינה. האישה המשעשעת לא תשעשע יותר, וגם לא תצחק. לא תקרא ולא תכתוב, לא תנשק ולא תחייך.
נגזר דינה של האישה הזו, כשהחליטה להעניק לו במסירות את ליבה.
