צלצול פתאומי נשמע. עניתי.
"שלום. מה שלומך?"
לא הייתי בטוח שזו לא פרסומת, והתחלתי בזהירות:
"שלום, מי זה?"
"זה אוסקר. אתה זוכר אותי?"
בטח שאני זוכר את אוסקר. איך אפשר היה לשכוח את "החבר הנאמן" שגנב לי את אשתי? בהתחלה הייתי עצוב, אחר כך קצת פחות, ואחרי חודש של מחשבה הגעתי למסקנה האמיתית: איזו הצלה! החופש הזה היה מתנת חיי, ואת המשקולת שהשתחררתי ממנה, עכשיו זו הייתה בעיה של אוסקר לסחוב אותה.
"היי אוסקר. מה שלומך?"
"אני בסדר. שלשום החלטתי לבקש את ידה של האקסית שלך."
"אתה מתכוון ללאה?"
"למה, יש לך יותר מאקסית אחת?"
"לא שזכור לי."
"כן, לאה, ברור שלאה, אל תשגע אותי. אז, כפי שאמרתי, ביקשתי את ידה של לאה."
"נו, ו...?"
"היא הסכימה. וזה למה בעצם התקשרתי: עוד חודשיים נתחתן ואני רוצה שתבוא. אני לא מכיר הרבה אנשים כאן, לכן היה לי חשוב שתגיע. אתה תגיע, נכון?"
"כן, כן, אוסקר. בכיף."
גבותיי עלו כל כך גבוה, כאילו זעקו "מה?!" למה שאבוא לחתונת החבר והאישה, שניהם לשעבר? זה היה מגוחך!
סגרתי את הטלפון וחשבתי לעצמי: בשביל מה הסכמתי? מה פשר פרץ השמחה שהפגנתי? מה הייתי צריך את זה בכלל?
לא מצאתי שום תשובה והדחקתי הכול, אמרתי לעצמי שאחשוב על כך אחרי בירה, אולי שתיים – למרות שדבר כזה דרש אפילו יותר.
אחרי חודשיים קיבלתי טלפון תזכורת, הפעם מהאקסית שלי.
"אל תשכח להביא משהו לחופה," אמרה לאה.
נזכרתי במהירות בשרשרת האירועים: טלפון מחבר לשעבר, הצעת נישואין לאשתי עוד-יותר-לשעבר, הזמנה לחתונה, הסכמה שלי, חתונה, וכנראה שגם חופה.
התאפסתי ושאלתי: "מה להביא? טבעת, עוגיות, סרוויס, כלי מיטה?"
"לא, אמרתי לאוסקר שאני רוצה שתהיה אחראי על... הבלון."
"בלון?"
"כן, בלון אחד, אבל ענק, בצורת צב ים עם עיניים של בובספוג. זה סימל את הקשר בינינו."
ביום החתונה הופעתי בגינת האירוע עם הבלון, רק שהרוח סחפה אותו היישר לתוך להקת חמת חלילים סקוטית ששכרו משום מה לטקס. נזכרתי שכאשר היינו עם לאה בסקוטלנד, היא התלהבה מאוד מהנגינה; אולי בגלל זה היא הזמינה אותם לחתונה. טוב, זה לא היה הדבר היחיד שלא הייתה ממציאה.
בכל מקרה, החמתים נכנסו לפאניקה, ואחד מהם נפל על סוס של שושבין. סוס! עוד רעיון גאוני של לאה. הסוס ברח והפיל את כל השולחן של הדודות הפולניות.
מישהו צעק: "התחלנו את ריקוד הפתיחה!" ופתאום ארבעים אנשים מחופשים לפינגווינים פרצו לרחבת הריקודים והתחילו לרקוד הורה הפוכה (כלומר, כולם הלכו אחורה ומלמלו "ברוך הבא" במקום "שלום").
הרב, שנראה משועשע מהכאוס, הודיע בקול רם: "כיוון שהקידושין בוטלו עקב חוסר חמצן, נעבור ישר לברכת האקס."
המיקרופון הגיע אליי. אני, בלי לחשוב פעמיים, אמרתי:
"מאחל לכם חיים מאושרים, ואם לא – לפחות שיהיו קצרים."
הקהל קפא. ואז אוסקר צחק כל כך חזק שהוא הפיל את עוגת החתונה לתוך מזרקת השוקולד, שנשפכה על ילדה עם אלרגיה לקקאו. היא צרחה, הדוד שלה התעלף, והצלם ניצל את ההזדמנות לצלם תמונה "אותנטית".
יצאתי החוצה, שחררתי את צב-הבובספוג לשמיים, ופתאום שמעתי רעש מנוע. מטוס אל-על חלף בשמיים, והבלון שלי נצמד לו לזנב.
שבוע לאחר מכן קיבלתי חשבון על "הפרעת נתיבי טיסה" בסך 42 אלף ש"ח, בצירוף הערה: "נא להימנע משימוש בצבי ים בעתיד."
חשבתי לי, "איך נפלתי. איזו טפשות שבכלל הסכמתי לבואאא..."
ומכאן - כלום!
התעוררתי. מזל שבא לי ללכת לשירותים, אחרת לא ברור לאן הייתי מגיע בסיוט הלילי הזה.
חזרתי למיטה עם שלפוחית מרוצה וניסיתי להיזכר בפרטי החלום, אבל הוא התחיל להתפוגג כמו ערפל בוקר עם עלות השמש. זכרתי שהגעתי לחתונת האקסית, אבל לא זכרתי למה.
ואז מחשבה פילחה את מוחי:
"למה אקסית? לא התגרשתי מלאה. אנחנו חיים באושר כבר חמש שנים."
כל זה היה כל כך מוזר שאפילו התיישבתי במיטה. מה גרם לחלום כל כך מוזר להיכנס לראשי באמצע הלילה? מה הבהיל אותי כל כך שחשבתי שלאה התגרשה ממני?
'נו, אז מה שלא הסכמתי אתמול ללכת איתה לקניון? אפילו לא ממש רבנו על כך.'
חזרתי לשכב והתחלתי לחשוב שהחיים המשותפים זה דבר מוזר. אהבה, אושר, גירושין, הכל כל כך קרוב, כל כך מעורבב בתודעתינו, עד שזה פלא איך אנשים מצליחים לשרוד ביחד עשרות שנים. המחשבה האחרונה שלי לפני שנרדמתי שוב הייתה: 'טוב, יש לי עוד איזה שלושים שנה לגלות את סוד הזוגיות, מקווה רק שלאה תסכים לסבול אותי כל הזמן הזה'.
'טוב, יש לי עוד שלושים שנה לפענח את סוד הזוגיות, אבל דבר אחד כבר ברור: הסיוט הזה הוכיח כמה אני מפחד לאבד אותה, אפילו אם המחיר הוא לחיות לצד אישה שכל רגע פנוי יכול להסתיים בתוכנית הפקה עם פינגווינים וחמת חלילים.אוהב אותך, לאה.'
