היה זה בין דצמבר לפברואר, הלובי היה מלא מפה לפה בשכנים שהחזיקו בידיהם את חשבון הארנונה האחרון שנשלח אליהם. לא הבנתי מה מקור ההמולה. בכל שנה אזרחית מגיע טופס כזה, ואם כך, מה שונה השנה? תמהתי וניגשתי אל תיבת הדואר.
בתיבה נחה מעטפה יפה של העירייה ועליה לוגו של ים. הוצאתי אותה, נעלתי את התיבה ועליתי הביתה. כשפתחתי את המעטפה נדהמתי: שטח הדירה גדל בשלושים אחוז, ובהתאם גם הסכום לתשלום. קראתי את החשבון שוב ושוב. היש לנו שני חדרים נוספים ואנו לא ידענו? פניתי ללידיה, השכנה מקומה שמונה, מורה שיצאה לגמלאות, שכל כך שמחה לשותפים בצרה.
לשם גילוי נאות כאן המקום לספר כי בבנין בו אנו גרים יש דירות מטיפוסים שונים בגדלים שונים בקומות שונות, ולכן מצאנו את עצמינו לידיה ואנכי עולות לדירה של דליה בקומה האחת עשרה לראות מה קורה אצלה. דליה פתחה את הדלת במאור פנים והציעה לנו לשבת. שולחן האורחים שלה היה ככוורת. לנוכח שאלתנו היא שלפה מאחד החדרים את האיגרת החגיגית מן העירייה, ואכן — גם בדירתה, ששטחה במקור מאה מטרים רבועים, הופיעו עוד שלושים מטרים לתשלום. דליה סיפרה שהיא גרה בדירה של אחיה שגר בארה״ב, והוא משלם את הארנונה.
כדי לברר האם זו טעות חד-פעמית או מדיניות שוחרת עתיד, פניתי למחלקת התשלומים בעירייה. לאחר המתנה ארוכה הסבירו שהחישוב נכון, ושאם ברצוננו לערער עלינו לפנות לעורך הדין של העירייה. שאלתי: ״היכן משרדו?״ אמרו לי באיזה בניין, והוסיפו שהעירייה נמצאת בתקופת מעבר בין מבנים.
פניתי אם כן, למצוא את משרד עורך הדין, משרדו שכן בבניין עתיק ששימש פעם ספרייה ציבורית. ניסיתי להיכנס, אבל הדלת הייתה סגורה. בפתח צדדי, שנראה כמו מסדרון בבנייה, הסבירו לי לאיזה מבנה לפנות ובתוכו כיצד לנווט.
לאחר משחק שש-בש נמרץ בין חדרי הבנין הגעתי למשרדו של עורך הדין שהיה חדר רחב ידיים בעל תקרה גבוהה, כנראה מימי המנדט הבריטי. את אחת מפאותיו פאר כד חרס טרה-קוטה ענק, שמתוכו טיפס והשתרג לאט צמח הפוטוס. זרועותיו הקיפו את קירות המשרד כמה פעמים, עד שנדמה היה שהקירות נבנו סביב הצמח ולא הצמח מטפס סביב הקירות. ובתוך חלל החדר המנדטורי הזה ישב לו עורך הדין של העירייה, על כיסא משרדי, ופניו ממוקדות בצג מחשב שכבר שימש שם זמן רב.
״כן, מה אוכל לעשות?״ שאל הלה, בלי להסיט את מבטו מן הצג.
״שלום״, עניתי, ״קיבלנו זה עתה חשבון ארנונה מנופח בכשלושים אחוז. הנה ספר הדירה, ובו כתוב מה שטחה.״
עורך הדין נראה משועמם, ואור אחר הצהריים הנמוג רק העמיק את שעמומו.
״מה שם הרחוב?״ שאל בפיהוק.
על צג המחשב הופיע שרטוט הבניין, כמו בספר שבידי.
מן המבואה נשמע קול: ״מאמי, אני בדרך עם התה.״
״טוב, תביאי, תביאי״, אמר עורך הדין, מתבונן בצג בחוסר עניין בולט.
אל החדר נכנסה גברת דקת גו, שערה ארוך וחלק כמו באגדות, ובידה כוס תה — ספק כוס, ספק אגרטל — מלאה בעשבים. ״הנה התה, מאמי, הבאתי״, אמרה והחזיקה את הכוס באוויר מול השקיעה שבמשרד.
״כמה עשבים שמת לי בתוך התה? אמרתי לך פעם: עשב אחד, לא את כל החנות.״
לפתע הפך המשרד, ובייחוד מנעד השיח שבין עורך הדין לאשתו, למרחב סרגוסי נושם בחצי האי האיברי: הפוטוס, שירת העשבים ותחושת הסייסטה המתמשכת. עורך הדין עצמו נדמה היה לאותו סבא עתיק מסדרת הטלוויזיה הצרפתית ״היה היה״ — תמיד שם, תמיד קיים, באיזו מאה, באיזו יבשת, באיזה סיפור.
ותוך כדי דיבור נטל את ספל התה האיברי ולגם ממנו.
״יש סעיף בצו הארנונה הישן, עוד משנת 1985״, אמר והביט בצג המחשב, ״שמאפשר להביא בחשבון גם חלק יחסי מן השטחים המשותפים, כגון חדרי מדרגות, לובי, כניסות וכד׳. עד היום לא הפעילו אותו.״
וכה המשיך עורך הדין לספר על הסעיף, על התנגדות התושבים ועל בתי המשפט, וכל זאת בניגון של ״הייתי פה, ראיתי הכול, ושום דבר כבר לא מעניין״ — אולי רק כוס התה שמכינה לו מאמי מכל עשבי התיבול של חנות הטבע הסמוכה, באהבה רבה.
.png){kind=avatar}
