"היום יום חשוב – יום המתנות. היום בני יקבל מתנה ממני."
זה התחיל שעה קלה קודם לכן, כשמשה עצר בקיוסק השכונתי והשקיע את השטר האחרון שהיה בארנקה של אשתו על כרטיס לוטו בודד. ההגרלה אמנם רק הערב, אבל במחשבתו הוא כבר מזמן פיזר את העשרים מיליון שקלים הראשונים: דירת גג, קרן ללימודים ועל הדרך איזה ג'יפ קטן בשבילו. מרגע שהחליט שהזכייה בכיסו, הרגיש שזה פשוט מתבקש לפתוח את חגיגות הזכייה כבר עכשיו. איזה אב מסור הוא יהיה אם הדבר הראשון שיעשה עם המיליונים יהיה לפנק את הבן שלו באיזו מתנה שווה?
משה נכנס לכולבו על יד עבודתו וניגש למחלקת הטלפונים הסלולריים. הוא התקרב לתצוגה, בחר את הטלפון היקר ביותר והחל לבחון אותו מכל צד. אחרי כמה דקות הוא הסתובב אל מראה קטנה על הקיר הצדדי והסתכל על איך שהוא נראה עם הטלפון על יד אוזנו. הוא גם הסתכל על איך שהדמות במראה כאילו מדברת בטלפון. גם זה מצא חן בעיניו.
"מכשיר נהדר. יקר קצת, אבל מה לא עושים עבור הבן האהוב. שישתמש בו, שיהיה בקשר כל הזמן, שידבר איתי מתי שצריך. אפילו כשלא צריך יוכל לדבר."
"אבל רגע..."
משה נזכר שהבן שלו טרם התחיל לדבר.
"באמת? רק בגלל זה לא לקחת את פנינה שכזו של מכשיר? אולי אקח לעצמי? למרות שמה אעשה עם המכשיר השלישי?"
בחוסר רצון הוא הניח את המכשיר בחזרה ונתן פקודה לרגליו להוביל אותו למחלקות אחרות.
"לא חבל? כבר מצאתי מתנה כל כך יפה אבל היא לא מתאימה. ממש מעצבן."
במאמץ נפשי הוא המשיך להזיז רגל אחרי רגל הלאה.
ועוד הלאה.
ולקומה הבאה.
ועד מחלקת מכוניות.
"כאן בטוח אמצא משהו לגבר הקטן שלי,"הוא מלמל כשהתקרב למדפים.
"האדומה שמזכירה פרארי תוכל להתאים. היא חשמלית ולא גדולה מדי. רק תלחץ על הדוושה וסע. מזל שלא מהר. אסור שבני ייסע מהר."
"רק ש..."
פרט פעוט, אך בכל זאת רלוונטי צף במוחו.
"רגע, אין בפנים מקום למיטה או עגלה. ורק בהן אפשר להשאיר את בני לשכב לבד."
טוווב. הפרארי תצטרך לחכות.
"אבל בני היקר, ברגע שתגדל מספיק כדי שיהיה לך מותר לשבת, אקנה לך אותה. מבטיח. אולי אפילו אקנה קצת לפני, כך שאוכל לבדוק בעצמי שהרכב בטיחותי."
כמה קשה לעזוב מחלקה כל כך כיפית.
"אבל בכל זאת, אם לא מכונית, אז מה? צריך לחפש משהו אחר."
אהו! מחלקת משקאות.
"אולי איזה בקבוק? וודקה? ערק? בירה?"
"לאאא, בני עוד צעיר בשביל זה. ולמה בכלל חשבתי על זה? אהה, כן, כי אני צמא. לא נורא. קודם אני חייב לטפל במתנה. אבל אולי בינתיים אקנה שוקו?"
זהו, משה הגיע להחלטה.
"בדיוק, הוא טוב לילדים קטנים. הוא למעשה טוב לכולם. אפילו אוכל להרוות את צימאוני."
"אבל רק רגע..."
"האפשרות היחידה שבני ישתה שוקו, זה רק אם אתן לאשתי לאכול קקאו ואז האנקה שלה תהיה עם שוקו. אבל לא נראה שהיא תשמח לאכול קקאו. אז אולי שוקולד? כן, נשמע נחמד."
"אבל..."
"במקרה כזה היא עלולה לחזור לממדים של שיא הלידה. וכמובן שהיא גם תאשים אותי בזה.
לא. צריך משהו אחר. משהו יותר מהפכני."
אז מה באמת אפשר לקנות לבן? כל הרעיונות הטובים נגמרו. נשארה רק אפשרות לתת כסף בתור מתנה.
"ולמה לא? שיקנה מה שרוצה."
"רק ש..."
"כמה כסף לתת לילד קטן? אם היה בן עשר, הייתי נותן עשר פעם חי, כלומר מאה שמונים שקלים. גם מכובד וגם סמלי. אבל לבן חודשיים, גם אם הייתי מחשיב את גילו בחודשים במקום השנים, עדיין הייתי אמור לתת לו רק חמישים וארבעה שקלים. וזאת אם להחשיב גם את החודש הבא. אפילו לא סימלי ובטח לא מכובד."
"אני יודע, אתן לו מאה. מה יש? סכום לא מבוטל ועגול כמו הבטן והתוסיק של בני. זהו, זה מה שאתן.
כן."
"אבל..."
"מאיפה אקח את המאה שקל האלו?"
מה שהציל את משה, זו ההבנה שהשאלה המקורית הייתה מה לתת במתנה לבנו ולא מאיפה לקחת מאה שקל. ולשאלה ההיא הוא מצא תשובה. ומה שנוגעלשאלה החדשה שצצה לה, הוא ידע שאיכשהו ימצא פתרון.
"פשוט יותר מאוחר."
"אולי מחר."
"גג בחודש הבא."
"או בעוד שנתיים."
"מה למהר? כל החיים לפניו."
