בפרק הקודם הסולטן שולח לקרוא לטבחית מרים מלכא ואת בתה.
פרק ד' המלך השדכן
שליח המלך אשר הגיע אל המטבח להבהיל את מרים, מְצָאַהּ מנמנמת על אחד הכיסאות. גם בתה צרפה שני כסאות זה לזה ונמה שנת ישרים.
השליח כחכח מעט בגרונו, וכהרף עין נתעוררה מרים מלכא. כך גם בתה הקטנה.
"ללה מרים" אמר השליח "אדוננו המלך, שיחיה, מבקש לשוחח עמך וגם עם בתך".
מרים תהתה בליבה מה למלך ולבתה ועל שום מה מבקש המלך לראותה. אך לא אישה כמרים מלכא תבטל זמנה בהרהורי שטות ובמחשבות אוון.
"המתן לנו מספר רגעים", אמרה מרים לשליח . "רק רגעים אחדים לרחוץ פנינו ולסדר מלבושינו כדי שאני ובתי נגיע אל המלך כיאות".
בין כך ובין-כך, נטלה מרים שני טסי נחושת גדולים. על האחד הניחה כוסות בדולח בציפוי זהב, קומקום תה חם – שלתוכו נתנה צרור נענע בטעם פְלָיוּ.
על הטס השני הניחה מיני תרגימה ותופינים, עוגיות פיטופרים, נכֹאת וצרי ולוט בוטנים ושקדים.
ותרא מרים כי טובים המטעמים למאכל וכי תאווה הם לעיניים, נטלה בידה את המגש עם התה. ואת המגש שבו מיני המתיקה נתנה ביד בתה, ושתיהן שמו פעמיהן אחרי השליח אל חדר ההסבה. אל מקום מושבו של המלך.
בהוראת שומר הסף נכנסה רק מרים אל החדר. "את, נערתי" אמר השומר אל הנערה, "לא תבואי אל המלך, כי אם חפץ בך ונקראת בשם".
לתדהמתה הרבה הבחינה מרים בשלום החייט יושב למרגלות המלך כאילו היה ידידו משכבר הימים.
"ללה מרים" פנה המלך אל הטבחית. "מכירה את, וודאי, את שלום. הלא כן?"
"כן אדוני" ענתה מרים. "מכירה אני את האיש הטוב והחכם הזה. הוא גם סייע רבות בהכנת בחגיגות לכבוד מלכנו".
המלך, ללא הקדמות נוספת, שאל את מרים: "התחפצי בו לחתן עבור בתך?"
"האם אדוני המלך מתלוצץ עמי?" שאלה מרים. מופתעת בעצמה מעזותה הרבה.
"לא. איני מתלוצץ עמך" אמר המלך בפנים חמורי סבר. "מהי תשובתך?" שאל.
"לכבוד יהיה לי" ענתה מרים, "אם מר שלום יאות להיות חתני". "אך" המשיכה מרים, "אין הדבר תלוי ברצוני, כי אם ברצון בתי".
"אם כך" אמר המלך, "נקרא לנערה ונשאלה את פיה".
שלישו של המלך פתח את הדלת וקרא לנערה. זו צעדה בצעדים מהוססים כעלה נידף ברוח, וארכובותיה דא לדא נקשן.
"גשי עד אליי", אמר המלך, והביט בה בעיניים טובות ומרגיעות.
"מה שמך, ילדתי?", שאל.
"יקוט". אדוני המלך. "יקוט בת מרים מלכא", ענתה הנערה.
"וכמה ימי שנותיך?" המשיך המלך ושאל בלשון אבהית, עד כדי שניטלה הבהלה מהנערה.
"שתים-עשרה שנים ומעט יותר", ענתה הנערה, כשקולה נשמע רגוע ובוטח יותר.
המלך בחן את הנערה, שניצני נַשִּיוּתָהּ הִבְכִּירוּ זה מכבר, וחזותהּ הייתה של אישה לכל דבר ועניין.
"יודעת את" אמר המלך, "שהגעת לפירקך, וצריכה את להינשא. שלום, היושב כאן לידי, ביקש את ידך. התלכי עמו?" שאל המלך.
יקוט, שנבוכה הייתה מהשאלה המפתיעה, סבבה פניה לעבר אמה. זו הנהנה בראשה כאומרת הן.
"כן אדוני המלך" אמרה. "אלך עמו".
המלך קם ממקומו אחז בשתי ידיו את פניה של יקוט ונשקה על ראשה, לקול מצהלות אמה והמלכה.
המלכה אף הגדילה עשו ואף הוציאה מחריטהּ, שני צמידים ונתנתם אותם על ידי הנערה. "מָבְּרוּכְּ" אמרה המלכה. "אַלָלה יְבַּרְכּ פִיק" ענתה יקוט מלכא, שזה עתה נתארסה לשלום החייט.
חתונה מלכותית
הכפר מזט דצמבר 1931 .
הכפר מזט, או כפי שכונה ע"י המוסלמים "ג'וְוָיית מְחָמָד ומוּשִּׁי" * (מקום קבורתם של מוסלמים חשובים מאוד, שרבים היו עולים לקברם). שכן בדרומה של העיר מראקש, מרחק כשעתיים נסיעה באוטובוסים של אותם זמנים, או לחילופין מהלך של יומיים רכיבה על חמור.
הכפר עצמו, הינו אחד משרשרת כפרים, המהווים יחד , מעין עיר קטנה אשר מספקת לעצמה את צרכי הקיום. בכל יום ראשון התקיים שוק הרוכלים ובו כל איש הציע את מרכולתו, החל מכלי סדקית וכלה בבעלי חיים. נוסף על כך התנהלו חיי מסחר רגילים מדי יום וחנויות רבות ניצבו לאורך מרכזה של העיירה הגדולה, בכל רובע ורובע לפי צרכי המקום.
הכפר מזט, אינו קיים בשם זה אך יש אומרים ששמו ניתן לו ע"י היהודים כעין סגולה בשל ראשי התיבות של שמו, לאמור "מזל טוב".
זה ימים אחדים טורחים רבים מתושביה היהודים של מזט בקישוט ומירוק אחדים משכונות הכפר שם עתידה להתקיים חופתם של שלום החכם ויקוט בת מרים מלכה. השמועה שהמלך עצמו זיווג בין השניים עשתה לה כנפיים, ורבים רצו לחוש את אווירת המלוכה. גם השמועות שאחד מבכירי הממלכה, אפשר שיגיע לחתונה, דרבנה את התושבים להיות בין העושים במלאכה כדי שיוזמנו בשל כך לאירוע הגדול.
יום חמישי – כ"ג כסלו 3 בדצמבר 1931
אל רחבה גדולה שבין שתי חצרות נתכנסו ובאו מוזמנים רבים להשתתף בחתונתם של החתן חכם שלום והכלה יקוט.
הרחבה קושטה בקישוטים רבים מחצר אחת לאחרת ולפידים האירו – כבאור יום – את הרחבה הענקית.
החתן שלום, מלווה באביו רבי בנימין, וחמיו לעתיד ברוך מלכא, צעדו ראשונה אל החופה שעמדה במרכז הרחבה. לקול זימרתו המופלאה של אחד הפייטנים המקומיים אשר ביצע את השיר "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ", הלקוח משיר השירים.
במרחק פסיעות אחדות צעדה הכלה יקוט עדויה בתכשיטים ובמלבושים כיאה וכנהוג בכל עדות מרוקו. גם היא מלווה הייתה באִמהּ מרים מלכא וחמותה לעתיד הגברת רחל, אמו של שלום.
בכל אותה עת, לא פסקו המצהלות והצהלולים, ואף נשות הכפר הלא יהודיות הצטרפו ברוֹן וָנֶגֶן לכבוד החתן והכלה.
מצהלות אלו יכלו להימשך עד אין קץ לולי סימן רבי בנימין לקהל והיסה אותם לצורך הקידושין וקריאת הכתובה. את הקידושין ערך רבי בנימין עצמו, ולאחר מכן כיבד מספר אישים ב "שבע הברכות".
עם סיום הברכה השביעית נטל שלום את הכוס ע"מ לשברה. אולם הדממה שנשתררה לפתע, מנעה ממנו את שבירת הכוס.
עיני כל המוזמנים נסבו אחורנית והביטו בפליאה מהולה בתדהמה. אל הרחבה נכנסה מכונית שרד עם סמל המלוכה. הנהג כיבה את המנוע. ופתח את דלתות המכונית..
מתוך מכונית השרד יצא שלישו של מלך מרוקו מלווה בנהגו ובשני עוזרים אשר נשאו בידיהם תיק גדל-מימדים עשוי עור (תרכוס). הפמליה הקטנה עשתה דרכה לעבר החופה שם ניצב שלום עם רעייתו יקוט ומשפחתו, שלום נפל על צווארי השליש שהכירו בעת שהות המלך בארמון במרקש.
לאחר דברי נימוסין ביקש השליש לקרוא אגרת שנשלחה ביד המלך לכבוד חתונתם של שלום ויקוט.
השליש כחכח מעט בגרונו וקרא מתוך הכתב:
"בשם השם הרחום והרחמן, ובשמי אני הסולטן מוחמד בן יוסף, מברך את הזוג הצעיר לרגל נישואיהם".
"ייתן האל הטוב את ברכתו שתהא שרויה במעשה ידיהם. על החתום מוחמד בן יוסף סולטן מרוקו".
לקול מחיאות הכפיים של הקהל הרב, ניצל שלום את המעמד הרם ושבר את הכוס, תוך שהוא קורא בקול: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ - תִּשְׁכַּח יְמִינִי! תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי! .
תזמורת קטנה בת שלושה כנרים ודרבוקה אחת, ליוותה את הפייטן נעים הזמירות בשיר חתונה נוסף: דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לִרְעוֹת בַּגַּנִּים, לְהִשְׁתַּעְשֵׁעַ וְלִלְקוֹט שׁוֹשַׁנִּים. קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי תַמָּתִי, שַׁעֲרֵי צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהַבְתִּי. אֵלֶיךָ דוֹדִי ...
השליש המלכותי ועוזריו הוזמנו אחר כבוד אל שולחן המכובדים, והצטרפו למחותנים ולמוזמנים לארוחה כיד המלך שהכינה הטבחית הידועה, אמה של הכלה, הלא היא מרים מלכא.
השליש סימן לעוזריו ואלה פתחו את התרכוס העשוי עור, מתנת המלך. בתוך התרכוס, היו שלל בגדים בצבעים מרהיבים עבור בכלה, וגלבייה לבנה בעיטורים מוזהבים עבור החתן. גולת הכותרת בתוך התשורה הנאה, היה תרבוש בצבע אדום ועליו חקוקות האותיות ש.ח. בצבע זהב, ולידם – רקום אף באותם צבעים – סמלה המלכותי של מרוקו.
פירושן של האותיות ש.ח. , כך אמר השליש, הוא "שלום חכם"
*
הביטוי "ג'וְוָיית מְחָמָד ומוּשִּׁי" הוא שמו הערבי-מוסלמי של הכפר המרוקאי מְזָאט (Mzat).
