מת על החיים

תפיסת החיים משתנה מנקודת המבט של המתבונן.

מי שמסתכל קדימה, מאמין שינצח מי שיגיע לסוף ראשון. ואם מסתכלים לאחור, בטוחים שדווקא מי שישארו אחרונים יקבלו הכי הרבה נקודות.

אפשר להביט לכל עברי הזמן, אפילו אל ההווה ואז להבחין במשתתפי מסע החיים, אלו שמתקדמים במקביל אלינו או שדרכיהם מצטלבות בדרכנו או אפילו מנוגדות. אפשר לשים להם רגל או להושיט יד, לצחוק עליהם או לעודד במילה טובה. האפשרויות אינסופיות.

ומה, בעצם, איתי?

אני? אני מת על חיים. לא כי הכל ורוד. היו גם עליות, אבל גם מפלות.

אפילו בנהר סואן יש אבנים וסלעים. תפקידם חשוב ביותר, כי כשהמיים פוגשים אותם, נוצרים גלים ויש רעש של הזרימה. בלעדיהם המיים היו לאגם וללא רוח שתסרק את פני המים מלמעלה, כל הגוש הנוזלי הזה היה הופך לביצה שהצליל היחידי שהיה נשמע בה היו תלונות של צפרדעים על שעמום. ללא הפרעות זה לא היה נהר, אלא שגרה אחת גדולה, לא משתנה, קבועה עד להקיא.

שלשום גנבו לי את הרכב וכשחזרתי ברגל הביתה, בנוסף גם שדדו אותי. עמדתי מול דלת הבית, מנסה להבין איך נכנסים בלי מפתח שנמצא בארנק שנשדד ואז חשבתי: 'מה כבר קרה? זו רק עוד חוויה. אולי לא נעימה, אבל לפחות יהיה מה לספר לנכדים שיימאס להם כבר מכיפה אדומה.'

אז הלכתי שעתיים לבית של הבת, אז מה? זה אפילו בריא . ושם נודע לי שבקרוב באמת יהיה לי למי לספר את כל זה. אולי לנכד, אולי לנכדה, את זה עוד מעט נדע. כרגע זה בכלל לא משנה.

אז איך אפשר לא למות על החיים?

כן, לפעמים אני בוכה. אבל הצחוק מוחק הרבה. החיים הם לא צבע אחד, הם קשת בענן שאני רץ אליה גם כשאני יודע שלא באמת מגיעים אל הקצה שלה. עצם הריצה כבר עושה טוב על הנשמה.
הדבר הכי נהדר שקרה לי מאז שנולדתי, זה לחיות. מת על החיים.

החיים הם כמו סרט שאתה קורא עליו ביקורות. חלקן משבחות, חלקן קוטלות. התסריט לא תמיד מבריק. גם על המשחק אפשר להתווכח. אפילו סטניסלבסקי היה אומר, "לא מאמין", ולא פעם אחת. אבל לאט לאט אתה מגלה פרטים קטנים, פיתולים בעלילה, רגעים מפתיעים. ובסוף הפרק הראשון הקהל מוחא כפיים, ואתה חושב לעצמך: 'וואלה, יצא מעניין. אפילו בלי פופקורן, בלי במאי מפורסם ובלי שחקן אורח עם שם מפוצץ ואפילו בלי תסריט כתוב מראש.'
ואז תוהה, אולי שווה להמשיך לעוד פרק.

החיים הם לא מתנה. הם עבודה. לפעמים אפילו קשה מאוד.
אבל איזה מזל שאני אוהב בדיוק את העבודה הזאת. בשבילי לעבוד זה לא חובה, זה צורך. להיות נחוץ. להיות בתנועה.

אני מת על החיים. וכל עוד זה נמשך, אני ממשיך לדחוף ולהידחף קדימה.
אולי לא אופיע בספרי ההיסטוריה.
אבל אם אצליח להיחרט בכמה ספרי לבבות. חייתי נכון.

החיים לא חייבים לי כלום.
אבל אני חייב להם הכול.
ולכן, אני מת עליהם. גם כשהם לא מתים עליי