בין הגלים🌻🌹🌻

בין הגלים/ש. כהן

אלון עמד על מגדל ההצלה והביט אל הים. זה היה סוף אוגוסט. הרוח נשאה ריח של מלח, והשמש כבר החלה להנמיך אל קו האופק. החוף היה כמעט ריק, ורק אישה אחת פסעה לבדה אל תוך המים.

תחילה לא ייחס לכך חשיבות. אך כעבור רגע הבחין שאינה מנסה לשחות. היא המשיכה להתקדם, כאילו אינה חשה בגלים המתחזקים. משהו בדרך הליכתה הקפיא את לבו.

בלי להסס זינק מהמגדל ורץ אל המים. בתוך דקות אחדות הגיע אליה, אחז בזרועה ומשך אותה בחזרה אל החוף. היא לא נאבקה. רק הביטה בו בעיניים כבויות.

כשישבו על החול, עטופים במגבת, שתקו דקות ארוכות.

לבסוף לחשה:
"פשוט לא רציתי לחזור."

אלון לא שאל שאלות. הוא רק הושיט לה בקבוק מים.

למחרת הופיעה שוב על החוף. היא התיישבה הרחק ממגדל ההצלה, מתבוננת בגלים. אלון ניגש אליה עם שתי כוסות קפה.

"שמי אלון," אמר בחיוך.

"נועה," השיבה.

כך החלו להיפגש מדי ערב. לאט־לאט נפרש סיפורה. חודשים אחדים קודם לכן התפרקה זוגיות של שנים. החלומות שבנתה קרסו, והיא איבדה גם את עבודתה. העולם שנראה פעם יציב הפך לים סוער.

כעבור ימים אחדים סיפר גם אלון את סודו.

"לפני שמונה שנים איבדתי את אשתי, המחלה הארורה, את יודעת. מאז אני מציל אנשים בים... אבל לא הרשיתי לאיש להציל אותי מהבדידות."

נועה הביטה בו בפעם הראשונה בחיוך אמיתי.

"כנראה שגם למצילים מותר לטבוע לפעמים."

הוא צחק, והצחוק הזה פתח דלת ששניהם חשבו שכבר נסגרה.

ערב אחד התחוללה סערה. החוף התרוקן, ורק הם נותרו לעמוד מול הגלים המתנפצים.

"את יודעת," אמר אלון, "הים לימד אותי שכל גל, גדול ככל שיהיה, בסוף נשבר ונרגע."

נועה אחזה בידו.

"אז אולי גם הכאב."

הוא הנהן.

הגשם הראשון של סוף הקיץ החל לטפטף, אך איש מהם לא מיהר ללכת. הם עמדו שם, מביטים באופק שנצבע בזהב ובארגמן, כאילו השמש החליטה להעניק להם התחלה חדשה.

כמה חודשים לאחר מכן שבו אל אותו חוף, הפעם מוקפים בחברים. לא הייתה שם תזמורת גדולה או קהל רב, רק חופה קטנה מול הים.

כשאלון ענד את הטבעת על אצבעה של נועה, היא לחשה לו:

"ביום שהצלת אותי חשבתי שהים לוקח ממני את החיים."

אלון חייך והשיב:

"לא... הוא רק הוביל אותך אל החוף שבו חיכיתי לך."

הגלים המשיכו לשיר את שירתם העתיקה, אך הפעם נשמעו לשניהם כהבטחה  שגם אחרי הסערות הקשות ביותר, תמיד מגיע חוף של תקווה ואהבה.

28.7.26