אחותי

אחי. אחותי.

אני שונא את צורת הדיבור הזאת.

ובכל זאת, כאן, בטיסה,

אני משתמש בה להנאתי,

בתוך־תוכי.

אז אחותי,

עברתי את השמונים.

ועדיין מתרגש

מסוסים משובחים, גזעיים.

סוסים שאולפו,

ועדיין אינם נכנעים.

הם עולים על נקבות,

משתלחים בכל כוחם,

בלי שמץ של בושה.

אני מסיט מהם את העיניים.

לרגע.

איך ייתכן, אחותי,

שגם בגילי עוד נותרה בי

בהמה שלא אולפה.

על מסך המושב

סוסי מוסטנג

ממשיכים לדהור.

ואני מעפעף אחריהם.