פרק שלישי – האיש המסתורי
ביום ראשון בבוקר השתררה דממה מוזרה ליד הבריכה.
רן עצר באמצע המתיחות.
עידו שכח להדליק את שעון הדופק.
יואב אפילו לא פתח את הספר שהביא עמו.
שלושתם הביטו באותו מחזה.
נועה נכנסה לקאנטרי, ולצדה גבר צעיר, גבוה, רחב כתפיים ובעל חיוך בטוח. הוא נשא את תיק הספורט שלה, והיא דיברה אליו בחופשיות, כאילו הכירו שנים.
לרגע קצר הרגיש כל אחד משלושת הגברים כאילו מישהו הוציא את האוויר מריאותיו.
"כנראה איחרנו," לחש עידו בניסיון לחייך.
רן לא ענה.
יואב רק השפיל את מבטו.
באותו בוקר איש מהם לא ניגש אל נועה.
היא חיפשה אותם במבטה, כאילו הרגישה שמשהו השתנה, אך הם הסתפקו בברכת "בוקר טוב" מרוחקת.
לאחר השחייה התיישבה נועה עם אותו גבר בבית הקפה.
הם שוחחו, צחקו, ולעיתים הוא הניח את ידו על השולחן קרוב לידה.
מרחוק, כל מחווה נראתה אינטימית יותר מכפי שהייתה באמת.
"זהו," אמר רן לבסוף. "יש לה מישהו."
עידו לגם מהקפה בשתיקה.
יואב קם ראשון.
"אני הולך."
זו הייתה הפעם הראשונה מזה שנים שלא נשאר לקפה של הבוקר.
עברו שלושה ימים.
האווירה ביניהם השתנתה.
רן נעשה שקט מהרגיל.
עידו הפסיק לספר בדיחות.
ויואב... פשוט הגיע מוקדם יותר, כדי להספיק לעזוב לפני שנועה תסיים את האימון.
נועה הבחינה בכך.
היא לא הבינה מדוע התרחקו ממנה בבת אחת.
ביום חמישי אזרה אומץ.
כשיואב יצא מהבריכה עטוף במגבת, היא ניגשה אליו.
"יואב, עשיתי משהו שפגע בכם?"
הוא הופתע.
"לא."
"אז למה אתם מתרחקים ממני?"
יואב שתק רגע.
"כי... חשבנו שאת מאושרת."
"אני באמת מאושרת," חייכה.
"איתו?"
היא הביטה בו בפליאה.
"איתו?"
"כן..."
ואז פרצה בצחוק.
"זה אחי הקטן, ניר."
יואב הרגיש כאילו מישהו הסיר סלע ענק מעל לבו.
"אחיך?"
"כן. הוא בדיוק השתחרר מהצבא ובא להתאמן איתי."
שניהם צחקו.
אלא שבאותו רגע בדיוק עברו במקום רן ועידו.
הם ראו את נועה צוחקת עם יואב.
אבל לא שמעו את השיחה.
באותו ערב התקשר עידו לרן.
"ראית אותם?"
"ראיתי."
"נראה שהם כבר לא צריכים אותנו."
רן שתק.
לראשונה מאז הכירו, עלה ביניהם קיר דק של חשד.
לא כעס.
לא שנאה.
פשוט התחושה שאולי אחד מהם מסתיר משהו.
למחרת הגיע יואב מוקדם מהרגיל.
הוא התלבט אם לספר לחבריו את האמת.
אבל אז חשב לעצמו:
"אולי נועה תרצה לספר להם בעצמה."
הוא שתק.
השתיקה הזו, שנולדה מתוך עדינות, עתידה הייתה להיראות בעיני חבריו כסוד.
כעבור יומיים התקיים בקאנטרי ערב התרמה למחלקת הילדים בבית החולים העירוני.
המנויים התבקשו להביא יצירה אישית שתימכר במכירה פומבית.
להפתעת כולם, יואב הסכים להציג כמה מציוריו.
כשנועה ראתה אותם תלויים על הקיר, היא עמדה מולם דקות ארוכות.
ציור אחד במיוחד ריגש אותה.
זה היה ציור של ספסל בודד מול הים, ועליו שני ספלי קפה, אף שאיש לא ישב שם.
"אתה ציירת את זה?" שאלה.
יואב הנהן במבוכה.
"יש כאן געגוע," אמרה בשקט.
"למי?"
יואב חייך חיוך קטן.
"אולי למישהו שעוד לא הגיע."
נועה לא ענתה.
אבל עיניה אמרו יותר מכל מילה.
מן העבר השני של האולם עמדו רן ועידו.
הם ראו את מבטה של נועה.
וראו את מבטו של יואב.
באותו רגע הבין כל אחד מהם שהמאבק על לבה כבר איננו משחק קליל של חיזורים.
זהו רגע שבו כל בחירה עלולה לעלות במחיר של חברות רבת שנים.
בסיום הערב, כשהאורות כבו והאולם התרוקן, מצאה נועה על מושבה מעטפה לבנה, ללא שם השולח.
היא פתחה אותה.
בתוכה היה מכתב קצר, כתוב בכתב יד יפה:
"לפעמים הלב יודע את התשובה הרבה לפני שהשכל מעז לשאול את השאלה."
היא קיפלה את המכתב בזהירות והכניסה אותו לתיקה.
היא לא ידעה מי כתב אותו.
אבל שלושה גברים, כל אחד בביתו, תהו באותו לילה אם עשו את הצעד הנכון.
ההמשך מחר
