התאקלמות
חודש אדר תשל"ב
פייגה, שפרה.
לאחר שהייה של ימים אחדים אצל שפרה, נראה היה שהעצבות עדיין שורה על פייגה, וקיוותה שהזמן יסייע בעדה.
שפרה נתנה בדעתה, שאין זה הזמן הנכון לשאול אל פייגה שאלות נוספות. חשבה שיכול להיות שיש כאן עניין של מריבת אוהבים, או משהו שדומה לכך, העדיפה להניח לדברים להישמע מאליהם.
"אולי תנגני מעט?" שאלה שפרה.
"כן, אשמח מאוד לנגן מעט." ענתה פייגה, ונתנה בשפרה מבט אוהב ומלא תודה.
הנגינה תמיד השרתה עליה עליצות רבה, ובהחלט, חשבה לעצמה, אפשר שתתעודד מעט ממנה. פייגה התיישבה על כיסא הפסנתר והחלה לנגן יצירות קלות שזכרה בעל-פה. זה זמן רב שלא ניגנה כלל, וכעת הרגישה נוקשות מסוימת באצבעותיה. דומה היה כי מביעה את רגשותיה דרך נגינתה.
שפרה הניחה את ידיה על כתפיה של פייגה, ולחשה באוזנה, "תשתחררי מעט, פחות נוקשות." עידודה של שפרה הניב תוצאות; פייגה נשתחררה כליל, והנגינה זרמה כפי שידעה לעשות, משך שעה ארוכה.
צלצול הטלפון קטע את המוזיקה הנהדרת. פייגה, שזכרה שאין טלפון בביתה של שפרה, התפלאה. אולם זו ניגשה לטלפון לענות לשיחה.
מעברו השני של הקו היה עורך-הדין, דוד ברנשטיין הצעיר, אשר הודיע לשפרה כי מר טהרני, הסכים לבקשתה לשמש כעד. "אשמח אם תוכלי להגיע מחר בשעה 12:00 למשרדי, כדי שמר טהרני יחתום על הצוואה בנוכחותך, וכן שאת תחתמי עליה."
"השעה מתאימה לי. תודה לך, מר ברנשטיין. נתראה מחר בשעה 12:00." אמרה שפרה, וסיימה את השיחה.
"מעולם לא שמתי לב שיש לך טלפון." אמרה פייגה.
"אכן, לא היה לי. רק לפני ימים אחדים התקינו לי קו, השימוש שלי בטלפון הוא דל." אמרה.
"ארצה לנוח מעט." אמרה פייגה.
שפרה, שאהבה את פייגה כאילו הייתה נכדתה, הבחינה בעצבות על פניה ואמרה: "יכולה את לעלות לנוח במיטתי."
תודה, כך אעשה." אמרה פייגה, והוסיפה, "יש לי מספר דברים שאני רוצה לספר לך ולהתייעץ אתך לגביהם."
"לכי לנוח קודם, נדבר מאוחר יותר פייגה'לה שלי." אמרה שפרה.
רגעים אחדים לאחר שהניחה את ראשה על הכר, נרדמה פייגה. שפרה הציצה אל החדר, ועינה קלטה את פניה השלוות של פייגה. מניסיונה, ידעה כי זו שינה של שחרור מצוקות שהיו ואינן עוד.
מצרכי המזון המעטים שהיו בבית, אזלו בארוחת הצהריים. שפרה השאירה על הפסנתר פתק לפייגה, בו כתבה שתחזור בעוד דקות אחדות. היא נטלה את המטריה ויצאה מביתה. בחוץ פנתה אל המסעדה הסמוכה, המתינה מעט לתורה, וביקשה להזמין שתי ארוחות ערב ארוזות. מחר, חשבה לעצמה, אפשר שתשלח את פייגה, לשוק מחנה יהודה, כדי שתערוך קניות של מזון שיספיקו לשתיהן לפחות עד לסוף השבוע.
שפרה נכנסה בלאט אל ביתה, מחשש פן תעיר את פייגה. אך רחש המים מהמקלחת, העיד כי פייגה ניעורה זה מכבר משנתה. לאחר שהוסיפה מעט נפט לתנור ששלהבתו החלה לדעוך, ערכה את השולחן לארוחת הערב.
"האוכל מוכן, פייגה."
"אני מיד מגיעה."
פייגה, לבושה בחלוק לילה שהביאה עמה מביתה, ניגשה אל הכיור, נטלה את ידיה ובירכה על הלחם.
"מתי הספקת להכין את הארוחה הזאת?" שאלה בפליאה.
"לא הכנתי, קניתי במסעדה הסמוכה." ענתה שפרה, והוסיפה, "אל תדאגי, היא בהכשר הבד"ץ."
"תודה." אמרה פייגה.
משסיימה פייגה את ארוחתה, פנתה אל שפרה, ואמרה לה: "התגרשתי מבעלי."
לשפרה, שנדהמה מהידיעה, לקח קצת זמן להתאושש לפני שהעזה לשאול: "מה הוביל לכך?"
"מספר דברים, אך בעיקר מחלת הנפש ממנה סובל דוב-בער, שהיוותה סכנה של ממש על חיי. לא היה מוצא אלא גירושין."
"זה ממש נורא." אמרה שפרה, ושאלה, "כיצד הורייך התייחסו לסוגיה זו, וכיצד הסביבה הגיבה?"
"הוריי תמכו בי לחלוטין," ענתה פייגה, "ובהסכמתם החלטתי לעבור להתגורר אצלך עד שיירגעו הרוחות."
"צר לי לשמוע." אמרה שפרה, ושאלה, "לפני שאעלה לישון, האם זקוקה את לדבר-מה?"
"כן," ענתה פייגה, "אני זקוקה למספר דברים; נייר מכתבים ומעטפה, וכן את המכתב שהשארתי אצלך לפני נישואיי."
שפרה ניגשה לשידה ומאחת המגירות והוציאה את המכתב. ממגירה אחרת הוציאה נייר מכתבים ומעטפה, ונתנה בידה של פייגה.
רגעים אחדים אחרי שיצאה מחדר האורחים חזרה אליו שפרה, ובידיה כלי מיטה אותם הניחה על הספה. "אלו עבורך." אמרה לפייגה, והוסיפה, "כאשר תעלי לישון, כבי בבקשה את התנור. לילה טוב, פייגה'לה שלי."
"כך אעשה." אמרה פייגה, והוסיפה, "לילה טוב, ותודה לך, שפרה, על שהסכמת לארח אותי אצלך."
שפרה חייכה והלכה למיטתה.
פייגה הוציאה מתיקה עט נובע, כתבה ומחקה פעמים אחדות, עד שמצאה נוסח שהניח את דעתה, החלה לכתוב לצביקה הלברשטם. משסיימה, כתבה על גבי המעטפה את כתובתו, לחלחה מעט את שולי המעטפה והדביקה את הקצוות. את המכתב הניחה בתיקה, עד ליום שיזדמן לה לשלוח אותו.
דקות אחדות לאחר מכן, כיבתה את התנור ופתחה את הדלת, כדי שמעט העשן שנותר ייצא החוצה. קראה קריאת שמע שעל המיטה, ושקעה בשינה עמוקה וארוכה שנמשכה עד לשעות הבוקר המאוחרות.
*****
פעם-אחר-פעם פרח עניין משלוח המכתב מזיכרונה, ובכל עת שנזכרה, היה זה בעיתוי שאינו מתאים לצאת ולשלוח. יומיים לפני חג הפורים, אמרה לה שפרה, "פייגה, אני יוצאת לסידורים במרכז העיר האם זקוקה את לדבר-מה?"
"אה, כן." ענתה פייגה, "אשמח אם תוכלי, בבקשה, לשלוח עבורי את המכתב הזה בדואר."
זהו, אמרה בלבה, מעתה אין לה כל שליטה על המהלכים הבאים.
"ברצון רב." אמרה שפרה, ונטלה את המכתב מידה של פייגה.
שפרה יצאה את ביתה, והחלה לצעוד במורד רחוב שטראוס לכיוון מרכז העיר. בהגיעה לכניסה של בית-החולים ביקור חולים, שמעה קול קורא בשמה. הייתה זו שרה-לאה, אימה של פייגה, שהגיעה זה עתה למשמרת.
"שלום, שפרה." אמרה שרה-לאה, והוסיפה, "אני רואה ששתינו הקדמנו מעט. טוב, בואי אתי למחלקה ונדבר שם."
יומיים לאחר שפייגה באה להתגורר אצל שפרה, שרה-לאה יצרה קשר עם שפרה, וביקשה ממנה להיפגש אחת ליומיים כדי לפקח מקרוב על שלומה של פייגה. כך נפגשו מספר פעמים ושוחחו בעניינה של פייגה.
השתיים הגיעו למשרדה הקטן של שרה-לאה, וזו הכינה עבורן כוס תה.
"תודה שבאת, שפרה." אמרה שרה לאה, ושאלה, "מה מצבה הנפשי והגופני של פייגה?"
"אוה, מצוין. פייגה מתגעגעת למשפחה, אך עם כל יום שעובר היא מתחזקת יותר."
"טוב מאוד לשמוע." אמרה שרה-לאה, והוסיפה, "אני מזמינה את שתיכן לסעודת פורים שאני עורכת. אשמח מאוד אם תגיעי."
"תודה על ההזמנה, אשתדל להגיע." אמרה שפרה, "אך בנוגע לפייגה, מאחר ואין היא יודעת כי אנו נפגשות ומדברות בעניינה, הייתי מציעה שתתקשרי אליה בערב ותזמיני אותה בעצמך."
"את צודקת, כך אעשה." אמרה שרה לאה, "תודה לך על כל מה שאת עושה עבור בתי, אביה ואני, מאוד מעריכים את עזרתך."
שפרה, לא הצליחה להסתיר את רגשותיה, ובקול חנוק אמרה, "אוהבת מאוד אני את פייגה, אני שמחה לעזור."
שפרה נפרדה לשלום משרה-לאה, והתקדמה במורד הרחוב לעבר חנות הכלבו "מעיין שטוב".
מזה זמן, עלה בדעתה לקנות לעצמה בגדים חדשים. ועתה, שהיא מוזמנת לסעודת הפורים בבית משפחת רוטשטיין, טוב תעשה אם תקנה בגד מתאים.
משמצאה את שחיפשה, נפנתה שפרה לחפש בגד נאה גם עבור פייגה.
משסיימה את קניית הבגדים, נכנסה לאחת החנויות בהן מוכרים בולי דואר, קנתה אחד והדביקה על מכתבה של פייגה. ביציאה משם, שלשלה אותו לתוך תיבת-דואר שנקרתה בדרכה.
*****
