ריח הפורמלין בחדר הנתיחות של המכון לרפואה משפטית היה חריף מספיק כדי להמיס קירות, אבל רון רסקין לא התרגש.
הוא עמד מעל שולחן הנירוסטה, שלף עוד במבה פריכה מתוך שקית מוכתמת, והכניס אותה בין שפתיו מבלי ללעוס, מביט בגופת האישה המונחת לפניו. מאחוריו, צמודים לקירות כמו קישוטים מבוהלים, עמדו שני סטודנטים לרפואה.
הסטודנטית החזיקה את אפה בגבורה, בעוד חברה ללימודים לוחש לה בלעג: "עוד מעט תתעלפי כאן. אולי תצאי עכשיו, כל עוד את על הרגליים?"
"שקט שם!" הרעים רון בקולו. "תבלעו בתוך הקיר ושלא אשמע אתכם, אחרת תראו רצח בשידור חי".
שחר, עוזרו הנאמן בשנתיים האחרונות, נאנח והגיש לו את כלי העבודה. "שוב רבת עם רחל?" שאל.
"זה לא ממש ריב. יותר... אי-הבנות," מלמל רון בחיוך עייף, לקח שתי במבות נוספות, ולעס אותן באיטיות בזמן שקיבל לידיו את אזמל המנתחים. בתנועות מיומנות של פתולוג ותיק וציני, הוא החל במלאכה. מסור הדיסק נדלק ברעש, וחתך מהיר בוצע מהמפשעה ועד הסנטר.
הסטודנט, שלא עמד במחזה, צנח מיד אל הרצפה בעילפון קל. הסטודנטית, לעומת זאת, הפגינה אומץ והתקרבה אל השולחן.
"נו, נראה מה יש לנו פה..." אמר רון.
באותו רגע, שפריץ בלתי צפוי של מיצי קיבה זינק מהחתך והכתים את חולצתה של הסטודנטית. "אופס, תמיד חומצת קיבה עושה את זה. בפעם הבאה אזהר ותר. רוצי לשטוף שלא יישאר חור בבגדים". כשהסטודנטית חזרה עם חולצה רטובה אך נחושה, רון כבר חיטט בעמקי הקיבה הפתוחה. "נו? מה את רואה?" שאל אותה.
"אה... קפה עם שלוש כפיות סוכר, וחצי המבורגר לא מעוכל," השיבה, מנסה להישמע מקצועית.
רון הסתכל עליה בשאלה," איך את יודעת שהיא שתתה עם שלוש כפיות סוכר?"
"אני תמיד שותה עם שלוש כפיות אז הנחתי שגם היא."
רון משך בכתפיו, "מה מלמדים אותכם באוניברסיטה? טוב, מה עוד יש ובלי להניח? רגע, מה זה?" הוא שלף משהו מתוך הנוזלים המעוכלים, הניח על השולחן והביט בתדהמה, ואז הביט בשקית הבמבה שלו. "מקשים. לא במבה? מוזר..."
"מוזר שלא במבה? והמקשים, לא מוזר?!" תמה שחר.
"גם מקשים מוזר," צחקק רון. "התכוונתי שמרוב שאני אוכל במבה, התחלתי לחשוב שכולם אוכלים רק במבה. שונא במבה רטובה, לראות במבה במיצי קיבה זה ממש פו". הוא שילב את אצבעותיו ותפס את שני מקשים מפלסטיק קשיח. שחר רכן קדימה, מעקם את פיו בגועל. " האותיות 'ס' ו-'ז'". הסטודנט, שהתאושש בינתיים וקם מהרצפה, בהה בהם בעיניים קרועות. "מקשי מחשב? בתוך הקיבה? מי אוכל כאלה?" שחר נזכר בדו"ח של פרטי הזירה. "ליד הגופה נמצאה מקלדת, ושני המקשים היו חסרים בה. אולי היא ניסתה להפליל את הרוצח? האותיות ס' ו-ז'?"
רון לא ענה. הוא ניגש אל שולחן הצד, שם הונח תיק הנשים האפור של המנוחה. הוא חיטט בפנים ושלף תעודת זהות, כרטיס ביקור, ודף נייר מקופל. הוא יישר את הדף והחל לקרוא בקול:
"'סוס פרא', אני בחורה צעירה בת 32. יש לי שיער בלונדיני אני יפה מאוד. הנה תמונתי.
'איילה עליזה', אני אוהב את המראה שלך... בואי ניפגש היום בעוד שעתיים בפארק הלאומי ליד הספסל השלישי... כדי שתוכלי לזהות אותי, אני אחזיר מקלדת ביד שמאל. 'סוס פרא' היקר, לי תהיה מקלדת ביד ימין".
"שחר," אמר רון, "צא החוצה ותשאל את השוטר שהביא את הגופה, האם היה בפארק מישהו עם מקלדת כשהם הגיעו?" שחר יצא כשהוא מברבר תחת אפו על כך שרון תמיד מטרטר אותו, אך חזר כעבור דקה, עיניו סקרניות. "כן, הוא אמר שהיה שם איש זקן, כולו עקום, מטר וחצי, קירח לגמרי. נו, יש לך עוד שאלות?" "לא," חייך רון.
"הבנתי הכל". החדר נותר המום.
הסטודנטית לחשה בהתרגשות: "זה ממש כמו בסדרות טלוויזיה, שהגופה מגלה מי הרוצח!"
"אז מה באמת קרה, רון?" דחק בו שחר. "מי הרג אותה? ולמה היא לא בלעה 'ס' ו-'פ' כמו 'סוס פרא'?"
"האישה לא ניסתה להפליל אף אחד," הסביר רון בנחת ופתח עוד שקית במבה. "היא פשוט ציפתה לפגוש נסיך חלומות. במקום 'סוס פרא' הגיע זקן קירח ועקום, והיא נבהלה. היא פחדה שהוא יזהה אותה בתור 'איילה עליזה', והייתה חייבת להעלים את סימן הזיהוי שלה – המקלדת".
"אז למה לא לזרוק אותה לפח?" שאל שחר. "הרי המקלדת עצמה נשארה על הדשא!" רון הניף את כרטיס הביקור שמצא בתיק.
"כתוב כאן במפורש שהיא מהנדסת מחשבים. חנונית למהדרין.
בשביל מהנדסת תוכנה, מסגרת הפלסטיק של המקלדת היא רק 'המארז' – מעטפת חיצונית ריקה מתוכן. המהות האמיתית, 'קוד הזיהוי' שלה, נמצא במקשים עצמם. בראש הלוגי של מתכנתת, כדי לבטל את הדייט ולמחוק כל זכר להתכתבות הווירטואלית ביניהם, היא הייתה חייבת להעלים את המקשים. מבחינתה, בלי מקשים, הקובץ מחוק ואין פגישה
בשביל מהנדסת תוכנה, מסגרת הפלסטיק של המקלדת היא רק 'המארז', מעטפת חיצונית בלבד. המהות האמיתית, 'קוד הזיהוי' שלה, נמצא במקשים עצמם. בראש של מתכנתת, כדי לבטל את הדייט ולמחוק כל זכר להתכתבות ביניהם, היא הייתה חייבת להעלים את המקשים. מבחינתה, המקשים היו הקשר האחרון לפגישה; בלי המקשים, הדייט מבוטל וההתכתבות מחוקה לנצח. כך היא חסכה מעצמה את האי-נעימות של להודות בפניו שמי שהגיע לפגישה פשוט דוחה אותה.
"אבל למה לבלוע?!" הקשתה הסטודנטית.
"כי היא עבדה כמתכנתת באוסם," הראה להם רון את הלוגו שעל כרטיס הביקור. "ובאוסם חושבים במונחים של אוכל. ומה קורה לאוכל כשבולעים אותו? הוא נעלם מהעין! מבחינת הלוגיקה שלה, לבלוע את המקשים הייתה הדרך המהירה ביותר לגרום להם להיעלם מהעולם. היא פשוט שכחה שפלסטיק, בניגוד לביסקוויט או במבה, לא באמת מתעכל".
"ולמה רק שני מקשים בשורה התחתונה?" שאל שחר.
"היא בטח רצתה יותר, אבל פשוט לא הספיקה," אמר רון.
שחר בלע את רוקו, ידיו רעדו מהתרגשות. "טוב, אז מי בסוף הרג אותה?
"שחר, לא מי? מה?"
שחר שידיו רעדו מהתרגשות של פתרון קרוב כמעט צעק, "טוב, אז מה הרג אותה? "
מבטו של רון התקשח, והציניות שלו פינתה את מקומה למציאות המרה של חדר הנתיחות. "שחר... אתה באמת חושב שבליעה של שני מקשים מפלסטיק לא מספיקה כדי להרוג אישה בת שבעים ותשע?"
דממה כבדה נפלה על החדר.
רון חזר להביט בגופה שעל השולחן, בעוד הסטודנטים פנו אט-אט לעבר הכיורים כדי לשטוף ידיים. "איך הוא ידע בת כמה היא כל כך מדויק?" לחש הסטודנט לחברתו.
"אתה לא שם לב לפרטים," היא סיננה לעברו. "יחד עם כרטיס הביקור הוא הוציא מהתיק גם תעודת זהות". "אה... הבנתי... טוב..." מלמל הסטודנט, הביט בפתולוג הוותיק שממשיך בשלו, והוסיף בשקט: "תגידי, מכל הניתוח הזה... לא נהיה לך חשק לבמבה?"
