ההמראה

בהמראה הראשונה

כבר די מבוגרת הייתה

כשתפס את גופה.

מן השמלה הצנועה

ועד שפתיה הכמהות

עבר בה רעד,

והוא הראה לה

איזו מתיקות

אפשר להצית

גם כשהחרדה

מתחדדת וברורה.

בשנייה

ניתרו השניים במקפצה.

רגליים באוויר,

נשימות קצרות,

והוא אחז בחזה

שנשלח אליו

כאילו חיכה לו

כל חייו.

השמיים מעליהם,

גופה נמתח,

רגליה המנתרות

ירדו אליו,

נלחצו,

נדבקו

בכל הכוח שבה.

לרגע

לא היה גיל.

גוף אל גוף

ושמיים מביטים

בעיין תמהה.

לשלישית

לא הגיע.

מדוע - לא אמר.

גופה זוכר את ההמראה,

את המקום שבו

היה שלה.

יודעת שזו

הייתה האחרונה.

הזמן שלה

היה.