תת הכרה נפתחת כמו מניפה

אחר צהריים חורפי בירושלים. דיוויס עמד בתחנת האוטובוס קו 21 עם תיק על גבו ודף בולים קטן בידיו. הוא שוב הבריז מן השיעורים כפי שנהג לאחרונה. בזמן שאנשים אחרים העבירו את ההמתנה במבטים לעבר הכביש או בעיון בטלפונים, הוא בחן את הבולים המנדטוריים שהצליח להשיג לאחרונה. לפתע הבחין בנערה שישבה על הספסל וקראה ספר. היא הייתה נאה ורזה, שיערה קצוץ, ועורה בהיר מעט. תחילה לא ייחס לכך חשיבות מיוחדת, אבל כשעבר מבטו על הכריכה, הוא זיהה את השם. יונה וולך. הדבר הפתיע אותו. לא בכל יום רואים נערה בת גילו שקוראת שירה בתחנת אוטובוס.

הוא היסס לרגע, ואז ניגש אליה. "סליחה," אמר, "זה... זה ספר של יונה וולך?" הנערה הרימה את עיניה מן הדף, סקרה אותו וחייכה. "כן," השיבה, "למה, חשבת שזה ספר לימוד לכיתה א'?" דיוויס צחק. "לא, פשוט לא ציפיתי לראות מישהי קוראת יונה וולך בתחנת אוטובוס." היא הביטה במעטפת הבולים שבידו. "ואני לא ציפיתי לראות מישהו מסתובב עם בולים." עכשיו כבר שניהם חייכו. "נראה ששנינו עם תחביבים מעניינים," אמר. "אני נוטה להסכים עם זה," השיבה.

כך התחילה השיחה. שמה היה דנית והיא גרה בשכונת העמק. היא סיפרה שהיא אוהבת לקרוא את יונה וולך וגם את דוד אבידן. דיוויס גילה במהרה שמתחת למראה ה"גזעי" שלה הסתתרה חנונית אמיתית. היא נראתה כמו מישהי שכולם שמים לב אליה לרגע, אך אחר כך מרפים, כי היא לא בקטע של המוסיקה הלועזית או בקטע של אופנה, סדרות טלוויזיה או רכילות, היא העדיפה לדבר על שירה, ספרים ורעיונות גבוהים. דיוויס שהתעניין בספרים ובהיסטוריה מצא את עצמו מרותק. כשהאוטובוס הגיע הם עלו יחד והמשיכו לשוחח עד שכל אחד מהם ירד בתחנה שלו.

כמה שבועות לאחר מכן הם קבעו להיפגש ליד מגרש הפועל בשכונת המאה. כשהגיע, ראה את דנית יושבת על ספסל. לצידה ישבה חברה שלה, קיילי. לשתיהן היו תיקי בית ספר גדולים על הגב, ונראה שהגיעו היישר מהלימודים. קיילי הייתה עליזה ודברנית. "אז אתה דיוויס?" שאלה. "שמעתי עליך. הבחור עם הבולים." "ואני פחות שמעתי עלייך," השיב, "מצד שני את החברה ששומרת על דנית שלא תסתבך." קיילי צחקה בקול. אחרי כמה דקות היא קמה. "טוב, אני צריכה לזוז. אתם יכולים להמשיך לדבר על משוררים, היסטוריה ובולים." היא נופפה לשלום והלכה.

כעת נשארו דיוויס ודנית לבדם. האדמה עדיין הייתה לחה מגשם שירד קודם לכן והאוויר היה קריר ונעים, אי משם נשמע ציוץ ציפור נודדת. דנית פתחה את תיקה והוציאה חפיסת שוקולד. "רוצה?" שאלה. היא שברה קובייה והושיטה לו. אחר כך הוציאה מחברת עבה. "אני רוצה להראות לך משהו." "מה זה?" שאל. "השירים שלי."

היא התחילה לקרוא. דיוויס הקשיב. היו בשירים שלה תיאורים של עיר אחרי גשם, של רחובות שקטים, של אנשים בודדים ושל חלומות שלא תמיד מתגשמים. היא קראה בקול שקט ובטוח, והוא הופתע מעומק הכתיבה שלה. מדי פעם עצרה ושאלה לדעתו, ומדי פעם המשיכה לקרוא כאילו שכחה את העולם סביבה. הם עברו משיר לשיר, אחר כך דיברו על יונה וולך, על דוד אבידן, על ספרים שאהבו ועל אנשים שהכירו. הזמן חלף בלי שאיש מהם שם לב. יום אחד, אמר בלבו, גם אני אכתוב שירים. כשאמצא אפיק או תדר משלי.

לבסוף, ניעור דיוויס מהרהוריו הציץ בשעונו ונרתע לאחור. "רגע... מה?" דנית הביטה בו. "מה קרה?" "איך יכול להיות שכבר השעה הזאת?" היא הסתכלה בשעון שלו ופרצה בצחוק. "וואו. לא שמתי לב." "גם אני לא. הייתי בטוח שעברה שעה לכל היותר." "כנראה שדיברנו קצת יותר משעה." "קצת?" אמר. "עברו כמעט ארבע שעות." שניהם צחקו, אבל באותו זמן, בליבו של דיוויס היה גם משהו אחר. תחושה נדירה של מפגש עם אדם שסוף סוף מבין אותך בלי צורך להסביר יותר מדי. עם הבטחה לעוד ועוד.

הם נפגשו עוד פעם אחת בודדת, אבל אחר כך דנית כבר לא ענתה לטלפונים והכל דעך, אבל עם הזמן החיים משכו כל אחד לכיוון אחר. הקשר הלך ונחלש עד שנעלם בקול דממה דקה,כמעט בלי שהרגישו בכך. זה לא היה ריב, לא ויכוח, פשוט התרחקות שקטה של גיל ההתבגרות כשמשהו מעניין יותר מחליף משהו שפעם היה מעניין.

שנים לאחר מכן עבר דיוויס ליד חנות ספרים. בחלון הראווה היה מונח ספר שירים של יונה וולך. הוא נעצר מול הזכוכית. באותו רגע הרגיש כאילו משהו עמוק בתוכו נפתח. תחנת האוטובוס הישנה חזרה אליו. הספסל ליד המגרש. קיילי עם תיק בית הספר. השוקולד. המחברת. ריח הגשם הירושלמי. הקול של דנית כשהקריאה את שיריה. והשירים שהוא התחיל לכתוב, כשחש שמשהו נפתח בו. כל הזיכרונות שעליהם לא חשב במשך שנים נפרשו לפתע בתודעתו כמו תת הכרה שנפתחת כמו מניפה.