קראתי באיזה מאמר מצוחצח, כזה שפותח ב"מחקרים מראים", שיום של בדידות מזיק לבריאות כמו לעשן עשרים סיגריות.
עשרים! חפיסה שלמה, עם קופסה צבעונית שבחזיתה מדבקה לבנה עם אותיות שחורות "אזהרה בדידות מזיקה לבריאות".
לצידה תמונה מזוויעה של אדם שרוע על אדמה, ראשו מוטה לאחור וסביבו עומדים אנשים בסבר פנים חמור, מצביעים עליו.
פתאום הבנתי שאני בעצם מעשן כבד – לא של טבק, אלא של לבד.
החלטתי להיגמל מבדידות, כלומר להחליף סיגריות של בדידות בקשרים עם אנשים.
אם כל אינטראקציה שווה סיגריה, אצטרך לעבור ל"חפיסת קשרים" יומית.
יום ראשון
בבוקר שלחתי "בוקר טוב" בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית – סיגריה ראשונה, בטעם פירותי מלאכותי שנעלם אחרי שנייה.
השכנה הזמינה אותי לקפה – סיגריה ארומטית, קצת מרירה, עם שאריות חלב חמוץ בשולי הכוס.
במכולת חייכתי למוכר – סיגריית מנטה; מרעננת לשנייה, משאירה אותך עם שיניים ירוקות.
עד הצהריים הייתי כבר על חצי חפיסה. עוד עשרה סיגריות ולא אהיה בודד
ואז הגיע דניאל מהמשרד, ספקן כרוני, חובב קונספירציות.
"If you're gonna do it, do it right" הוא אמר, "לך גם על רשתות. הן כמו סיגריות אלקטרוניות, לא מרגישים את הרעל, אבל הוא שם."
בערב סגרתי את החפיסה – עשרים אינטראקציות מהקפה השכונתי ועד לייקים לאנשים שאני לא זוכר איך הכרתי.
יום שני
דניאל חיבר אותי לענת, "דילרית חברתית".
היא פתחה לי עוד חמש קבוצות וואטסאפ, שתי קבוצות פייסבוק, ואינסטגרם אחד שמדריך "איך להיות נוכח".
כל הודעה שלה הייתה כמו סיגריית קינמון, מתוקה בהתחלה, צורבת בגרון בסוף.
סגרתי שלושים אינטראקציות – חפיסה וחצי.
יום שלישי
כבר לא חיפשתי אנשים, הם מצאו אותי.
כל אינטראקציה קיבלה טעם:
שיחת מסדרון חטופה - פילטר פשוט, נשרף מהר.
לייק לפוסט פוליטי - טבק כבד, חריף, משאיר ריח רע בבגדים.
תגובה עם אימוג'י לב - סיגריה בטעם וניל; כולם אוהבים להריח, אף אחד לא אוהב לעשן.
תגובה עם אימוג'י לב שלושה צבעים - סיגריית קינמון; אף אחד לא יודע למה המציאו אותה, אבל כולם מנסים.
עד סוף היום – שלוש חפיסות. שישים אינטראקציות.
הראש כבד, החזה לוחץ, אבל המונה הפנימי מרוצה.
בערב, כשהעשן החברתי מילא את החדר, ישבתי מול המסך.
מימיני - הספה, הקפה, השקט.
משמאלי – המסך, הסטיקרים, ה"לייקים".
הטלפון רטט: "נו, איפה אתה? כולם פה!"
הבנתי את זה פתאום:
השקט הזה, הוא ליחידים.
אבל אנחנו כבר לא עם של יחידים.
אנחנו שבט שמעשן ביחד, כל אחד שואף רעל מהפה של השני, מחייך בין שיעול לשיעול, וממשיך.
אז הדלקתי שוב. ועוד אחת. ועוד אחת.
העליתי סטורי: "העולם בוער, אז לפחות נבעיר אותו עם חיוך".
חמישים לייקים, עשרה אימוג'ים של אש, ותגובה: "חזק! שתף!"
ורק אז הבנתי - הבדידות אולי הורגת אותך בשקט.
אבל הרעש הזה… הוא קובר אותך חי.
וההבדל?
כשהבדידות הורגת, אתה מת לבד.
כשהרעש קובר, כל הכפר מתאסף סביב הקבר, מצלם סלפי, מתייג את עצמם עם ההאשטג: #עצובאבלאיזהתמונה, וממשיך לגלול.
ואז, בזמן שאני שואף עוד ענן של אינטראקציות מזויפות, קלטתי:
אנחנו לא מפחדים למות, אנחנו מפחדים למות בלי שיצא מזה תוכן ויראלי.
באותו ערב כיביתי את הוויפי, נעלתי את הדלת, והנחתי את הטלפון בקופסה כאילו היה מאפרה ריקה.
שפכתי לעצמי קפה, ישבתי לבד, ושאפתי עמוק – את האוויר הצלול של הבדידות.
לטעם הזה… אין תחליף
