יש דברים שצריכים לעשותם קטנים ותמימים, חסרי תחכום שאנשים אחרים לא יבינו זאת.
לאחר לידתה של אביטל, השמים החשיכו והטילו צל כבד על מערכת היחסים בין יוכבד ובין אליהו. תחושת הבטן הייתה ברורה, מן בהירות כזו , מאיימת כמו נבואת לב.
והתחושה הזו, הבלתי מוכרת שמקננת פתאום שעד עתה לא הכירה אותה, חופרת בבטנה פנימה, עמוק עמוק היכן שהרגשות מתערבבים ומתרגשים, התחושה הזו של נטישה.
בצר לה, לא יכולה לפנות להוריה. במיוחד אימא שלה תצחק , יותר נכון תלעג לה ותבייש אותה בפני עצמה, בפני אביה. היא תגיד לה . "רואה, עשית משהו טיפשי". את התחושה הזו החביאה יוכבד עמוק עמוק, שאף אחד לא ידע , ואף אחד לא ירגיש.
כל הזמן ראתה מהרהורי לבו, וכל כך רצתה שמשהו יקרה או יתקיים, לגבי רכישת הבית של הוריו.אכן, לטישת עיניו לבית הזה של הוריו בהחלט הייתה בלבו. המון שיחות של אהבה וערגה על בית שחלמו ביחד. על פינה משלהם , ליד הבית חצי דונם אדמה, עם דשא ועץ גויאבה, שסק ותפוזים.
רק היבלית, היבלית הצומחת פרא שמכסה כל חלקה טובה, עד שאפשר לומר "שהדשא רק אצל השכן ממול נשאר ירוק". היבלית הזו כמו בחצי הדונם, והיבלית שמחלחלת ומסתבכת בתוך בטנה פנימה, מקננת שם וחופרת בתוכה וזורמת בתוך עורקיה.
חריקת גלגלי מכונית ששמעה מהכביש הסואן שהיה מתחת לחלונה, הקפיצה את יוכבד לכוון השער, נוכחת שהוא אכן נעול.
העדיפה שאביטל תשחק בקרבתה, כשהיא תולה כביסה. כבר לא אִכְפַּת לה שתציק לרמי , שרק החל לזחול ועל כל צעד ושעל ניסתה אביטל להכשילו, מאושרת ומצחקקת כשהוא צורח לעזרה.
כשאליהו חוזר לבית מהצבא, מביא איתו את מדיו לכביסה, והבגדים של אביטל ורמי נערמו בגיגית של הכביסה המלוכלכת, מצפים לכביסה, ויש לה רק שתי ידיים, עבודה מחוץ לבית, ושני ילדים קטנים שרוצים את שלהם, שמתפנקים בזרועותיה של ננה חמותה, שממלמלת ורוטנת חצי בעברית וחצי בערבית, עד שאי אפשר להבין מה היא ממלמלת. אביטל הקטנה מקשקשת בעברית וחצי בערבית, חושבת שזו השפה שצריך לדבר. ועל האורז הרך הזה שמתמסמס בתוך החך, עד שטעמו מסרב להשביע, התבשיל הזה שננה מבשלת שבמהלך הבישול הופכת את העוף, כדי שהרוטב ייספג היטב בכל צדדיו. ואחר כך הטכס הזה של שתי צלחות אחת שטוחה והשנייה צלחת עמוקה למרק העוף שירטיב את האורז. ושעת הצהריים הגיעה, שעה שהיא צריכה לרוץ לעבודה. את הילדים השכיבה לישון. ואז ננה מפמפמת לה, חוזרת ואומרת כאילו מנסה לדחוס רעיון כלשהו למוחה, כל הדרך למקום עבודתה, הפמפום הזה שלה סחרר את ראשה של יוכבד, עד שהגיעה למקום עבודתה, ראשה כאב עליה.
כשלאביטל מלאו שלוש שנים, זמן מה אחרי שרכשו את דירת הוריו, היא ביקשה להרות עוד פעם, אך הדבר לא עלה בידה. העלתה מחשבות ורעיונות בראש, הפעילה את מוחה ובצעה פעולות חשיבה בנוגע ליום הביוץ, כדי להרות שוב.
נזכרה לפתע.
כשחזר אליהו לבית,התעלמה יוכבד מנכחותו. כועסת שהוא מגיע לבית באיחור, ועוד יותר כועסת שהוא מגיע תחילה אל אימו ואוכל אצלה, בעוד שהיא טרחה לבשל לו את האוכל שלמדה מאמו וחשבה להתגאות בפניו ממעשה ידיה, לא הכניסה דבר אל פיה, חיכתה לשעות הערב, רעבה. התחושה הזו של אדם רעב...
"אצל אימך אתה יכול לאחר כמה שאתה רוצה, אבל כאן לא ,לפי חלוקת המקומות אפשר לדעת מי חשוב לך ומי לא"
מה קרה לך היום? ממה את חוששת".
הרמת קולו חדרה לתודעתה בעוצמה רבה. לפתע הבינה שהיא משמשת ככלי אך דַּוְקָא מתוך היעדרותו, ההבנה הזו הכתה בה פתאום...
מה זההעסק שֶׁלַּך? מה קרה היום שאני צריך להגיע מוקדם". שאל בהתעניינות.
"שכחת". אמרה.
"אהה". ענה ויצא עוד פעם מהבית.
"עכשיו לאן"? פגועה עד עמקי נשמתה, חששה שלהתעברותה אין סיכוי.
"דיברנו על זה אתמול בלילה, הבטחת משהו".
"אחזור בלילה". שמעה אותו מתרחק מהבית.
היא ידעה, כשיגע בה היא תהרה, הפעם כן, המפגש המחודש יהיה מתוק מדבש, היא תאהב אותו כמו שלא אהבה עד כה, רק שיחזור, הוא יבקש את סליחתה והחיים ימשיכו באותו מסלול שבו התחילו... היא כן רוצה להרות היא חשה שהפעם אם תהרה זה יהיה בן זכר, תהיה גאה אם תלד לאליהו בן.
בזמן הקרוב לשקיעת השמש, שבין סוף היום לתחילת הלילה, כשקרני החמה מפזזות בין חרכי התריסים בביתה. מצפה לאליהו, מבקשת שהבריאה תחייך אליה הלילה.
.תעשה את הדברים המוטלים עליה, תדיח את הכלים ותכבס את מדיו ואת בגדי ילדתה, ותשמע את המוסיקה שהיא אוהבת, היא תהיה חזקה ולא תרפה מרצונה להתעבר שנית. נדמה היה כי אין עוד איש מלבדה ביקום כולו שנושא כמוה את תחושותיה. יוכבד התאפקה, ידעה לכבוש את כאביה .
והוא לבן זכר, מתגעגע, נכסף, משתוקק, עורג, רוצה מאוד, אם הוא רוצה , לא יאכזב אותה. הרי אמרה לו לפני שבוע את יום הביוץ, הרי לא יתכן שיפסיד...
" את עוד כועסת". אמר.
היא שתקה.
"בבקשה, תגידי משהו. זוכרת את הביוץ"? שאלתו שעשעה אותה, צחוקה לא עמד לה. לפתע השתנק קולה ועבר לבכי, חשה מחנק, פגועה מחוסר רגישותו לרגשותיה, אך יחד עם זאת מאושרת מהחלטתו לכבד את רצונה.
"יפה שלי, תסלחי לי".
עוד פעם נשנק, קולה, ומעיניה זלגו דמעות.
כשהבחין ברטט גופה, הבינה שהייתה צריכה אולי את הנתק הזה, כדי לחוש עתה שלמה באהבתה אותו, כשגופותיהם מתעלמים מנורמות ומחוקים, סופגים אחד את השנייה בחיבוק הדוק ומוכר כתינוק בן יומו הכמה לבטן אימו.
"אני רוצה לשמוע אותך גומרת". אמר לה כשהוא לוחץ את שיפולי בטנה, משלהב את איבריה הפנימיים וממריץ את זרם דמה.
"אני אוהב אותך, מעולם לא הפסקתי". לחש לעברה.
היא ליטפה את פניו בהבנה, כשהם נשארים חבוקים, שוכחים ומרפים מן המציאות.
תחושותיה לעולם לא מאכזבות אותה, היא ידעה גם ידעה שהעובר ברחמה הוא בן זכר. עליה לחכות עד תאריך נידתה, אחרי שבועיים תדע אל נכון, שכך הוא הדבר.
אבל מדוע עוד פעם התחושה הזו הריקה מתוכן, ה יא מנהלת לו את משק הבית, אביטל לידה והיא לבד כל הזמן, אם כך הוא קיים רק לספק את צרכיה ולא יותר מכך.
והמציאות תכונתה של מה שהינה , שאינה למראית עין. וזו טפחה על פניה , והוציאה ממנו את הטוב, ככל שהריונה התקדם, תשוקתו אליה גברה.
"מה יהיה אחרי הלידה". הרהרה.
כשסיפר לה שבכוונתו לפרוש מהשרות הצבאי, אף פעם לא סיפר על בעיות כלשהן בצבא.
"לא נותר לי אלא להשתומם על הטענה ועל העיתוי שבו אתה מעלה החלטה גורלית כזו".
"די נמאס לי".
"וכי מה תעשה מעכשיו, עוד שלושה חודשים אלד".
לא אשאר יום אחד בלי עבודה, ממה את חוששת". אמר בחוסר סבלנות.
"אקבל פיצויים מהצבא, נשפץ את הבית, נתקדם הלאה".
. תשוקתו אליה המריצה אותה להיות בקרבתו, לנשום אותו, לבדוק מה הביאו לחשוב בצורה זו או אחרת וזאת שהכל מסביב כל כך ארעי, כל כך לא מסודר. הוא קיים לספק את צרכיה, היא לבד עוד פעם.
"ואני חשבתי שהכי טוב לעקור לקיבוץ, החינוך שם יעשה טוב לילדים". אמרה.
היא כל כך רצתה לחזור לקיבוץ שחיה בו כל חייה, לקיבוצה חשבה תחילה. היכן שנולדה שבו חוותה את ילדותה, את בגרותה. אחר כך לא הייתה בטוחה אם לעשות משהו, בעיקר מתוך דאגה וחשש, התקשתה להחליט אם לעשות דבר מה, החלה לפקפק, העלתה ספק בכלל אם תכניתה לעקור בחזרה לחיי קיבוץ, כשהיא חובקת שני ילדים קטנים ואליהו... שגילתה את צדדיו השבורים, את הבקיעים בנפשו, משהו רופף שאימה עלתה על כך לפני שיוכבד נישאה לו. הקליטה החושית של אימה, הדהימה אותה לא פעם אחת. אך גם בה, ביוכבד הייתה הבנה מיידית ותחושה שזה לא שידוך הכי טוב, אבל אז כבר הייתה מאוהבת ובהריון, אך גם עכשיו היא אוהבת אותו, רק שהוא מדאיג אותה.
היא צריכה עכשיו לאזור כוח, להתחיל את החיים...
בשיחת הטלפון האחרונה, כשדיברה עם "יראום" איש הקשר של התנועה הקיבוצית, הובטח לה שיהיו איתה בקשר בזמן הקרוב. והיא כל כך רצתה שהזמן הקרוב הזה כבר יגיע, החיים בעיר נהיו לה לזרא. העצבנות שאחזה בה במרחק הזה שראיינו אותה ואת אליהו... לא ידעה עד כמה הרשימה אותם, את הקיבוצניקים האלה שרק לפני עשור, הייתה חלק מהם, עכשיו היא רוצה לשוב אל שורשיה , מקורותיה, אל המקום שממנו באה ואליו היא משתייכת.היא ביקשה לשנות את השגרה המאיימת הזאת למשהו אחר, לשונה, פעלה כדי להביא לכך. אף אחד לא שם את כפו שאכן חיבור זה יתממש, היא רצתה וחיכתה מאוד שמשהו יהיה, האמינה וציפתה שדבר מה יתרחש.
בהגיעם לקיבוץ במרומי הרי אפרים, היכן שהעננים נישאים ברוח ועוטפים את הקיבוץ ברטיבות של טל הבוקר, כשיוכבד ואליהו משכימים לקום לעבודתם עם עלות השחר.
הצעקות והוויכוחים הפסיקו לפתע. בקיבוץ ראתה פתאום אביטל את הוריה רגועים, שקטים ומפויסים. הייתה מאושרת בין זרועותיו של אביה, כאילו השכים לפתחה של שנת חיוּת, כשבדרך כלל ארשת פניו מבוישת משהו.
זמן רב, לא ראתה אותו מניף את אביטל לגובה ומחבק אותה באהבה.
את יוכבד הטרידה המחשבה שאליהו לא יתמיד במילוי ערכי המשפחה בקיום הקולקטיבי, הוא היה כל כך רחוק, עד שחש חרדה מתמדת מלחצה של יוכבד להתמיד "במשפחתיות" קנאית, רדופה אך יחד עם זאת שברירית, הוא לא הבין את כוונת החוקים האלה, לשבת אצל הילדים לפני שנתם ולספר להם סיפורים, ראה ביוכבד את הדמות שעליה לעשות את הדברים האלה.
"אני עובד קשה מאד, זה לא תפקידי". אמר לה כשניסתה לחלק ביניהם את מתלות המשפחה.
"את לא הכנת אותי לתיאטרון כזה, נראה לך שלפני אנשים זרים אתחיל לזמר לילדים שלי שירי ערש".
"כולם נוהגים להשכיב את ילדיהם באופן זה". ענתה .
"אני לא מבין מדוע אני לא יכול להיפגש עם הילדים גם בבקרים, כאילו הם גדלים בבית יתומים". אמר אליהו .
סגורה ואינה יכולה לצאת או להשתחרר נחה אותה תחושה אצל יוכבד, תחושה לא נעימה של התכחשות, כשפגשה באותם חברי המזכירות בשבילי הקיבוץ, אשר ליוו את קליטתם בקיבוץ שלעולם לא ברכוה לשלום, לא בחדר האוכל ולא בבית התרבות, לאחר קליטת משפחתה בקיבוץ. שלעולם לא שמעה מפיהם מילת הערכה, חשה בקרבתם תחושת בדידות ,כמו מים שדוחים את השמן.
"שירת הברבור" שלה ושל משפחתה עם המקום והנוף הזה, הולכת ונדחקת בגלל אותם וויכוחים קולניים שהתווכחה עם אליהו בשל משטמתו לשיטה הנהוגה בקיבוץ וחוסר התחייבויותיו לכלל.
לאחר שנתיים וחמישה חודשים, סמוך לתוקף מועמדותם לחברות בקיבוץ, התנהלה אסיפת חברים, בה הוחלט על אי התאמתה של יוכבד ואליהו לחברות בקיבוץ, על חודם של שני קולות, שני חברי המזכירות שקיבלו את המשפחה בתחילה.
© כל הזכויות שמורות לחנה הילמן
