גילוי מידע
ירושלים, חודש טבת תשל"ב
ביקור אצל מינה הרכלנית -
התעקשותה של פייגה לא לשוב לביתה, אל בעלה, דוב-בער, הדירה שינה מעיניה של אימה, שרה-לאה. אין זה חזון נפרץ בקרב עדתם, שכלה תחזור לבית אימה לאחר חודשים אחדים של נישואים, קל וחומר שלא במסגרת גירושין. חששה מלחשיהם של הבריות, אך בעיקר חששה שבתה תוכרז "מורדת", דבר חמור בפני עצמו, ואשר יכול להשפיע על עתידה להינשא מחדש אם וכאשר זו תהא טענת בעלה בפני בית הדין, בעת הבקשה לגירושין.
עתה החליטה, שרה-לאה, לעשות מעשה ולהקדים תרופה למכה. בעיצומו של ערב קר מאוד וגשום של חודש טבת, יצאה מביתה אל שכונת "בתי אונגרין" הסמוכה, ובחלוף דקות מספר נִצְּבָה בפתח ביתה של מינה הרכלנית, ונקשה על דלתה.
מינה, שפתחה את הדלת כעבור שניות אחדות, נדהמה מהופעתה של הרבנית שרה-לאה, רעייתו של האדמו"ר, בבית שלה – "פשוטת-העם".
"ברוכה הבאה, ברוכה הבאה, היכנסי ושבי. הרבנית רוטשטיין, כבוד גדול הוא לי. מה מביא אותך אל ביתי?" שאלה מינה בהתרגשות רבה.
"הדבר שלשמו באתי, חשוב שיישמר בסוד."
"בוודאי שאשמור בסוד. הרי יודעת את, שאפשר לסמוך עליי."
"יפה מאוד. עכשיו ספרי לי את הידוע לך על משפחת פינקלשטיין."
"מה, למשל, היית רוצה לדעת?"
"הכול בכל, מכל כל."
"האם אין בזה לשון הרע?" (מי שמדברת חח) שאלה מינה.
"בוודאי שיש!" ענתה שיינה-לאה. "אך עלייך לספר לי רק את הדברים יוצאי הדופן, שיש בהם כדי להאיר את עיניי ולסלק ספקות."
"אם כך, אספר לך רק את הנחוץ לך." ענתה מינה, ושאלה: "האם יודעת את, שרוח'ל, רעייתו של הגאון פינקלשטיין, היא אשתו השנייה?"
"לא, לא ידעתי." ענתה. "ומה בכך?"
"זה לב-לבו של העניין. אומרים שאביה של רוח'ל, שלח יד בנפשו."
"נו, אין בכך כלום", אמרה שרה-לאה "שהרי רבים שלחו יד בנפשם בזמן המלחמה בנאצים!"
"זה לא קרה בזמן המלחמה, אלא שנים לפני כן."
"אהה, ולמה הוא שלח יד בנפשו?"
"איני יודעת, אך אומרים שהיה חולה במחלת נפש."
"הבנתי." אמרה שיינה-לאה, ושאלה: "כמה ילדים היא ילדה לגאון נפתלי-צבי?"
"רק את הקטן, דוב-בער. שאר הילדים שלו הם מאשתו הראשונה."
שרה-לאה, כרופאה במקצועה, החלה לחבר במוחה דברים ותהתה בלבה אם מחלת נפש זו, שהזכירה מינה, עברה בתורשה לרבנית רוח'ל מאביה, וזו העבירה בתורשה לבנה, דוב-בער. או "שדילגה" דור ועברה לנכד דוב בער.
"מה את יודעת על דוב-בער?" שאלה שיינה-לאה.
"אני לא יודעת דבר." ענתה מינה. "וחוץ מזה, זה כבר עבר."
"מה עבר?"
"אני לא יכולה לספר, זה סוד רפואי!"
"זה העיקר, זה העיקר שלשמו באתי. עכשיו ספרי!" פקדה עליה, הרבנית רוטשטיין.
"פעם אחת נפוצו שמועות, שדוב-בער, בהיותו בן עשר לערך, קיבל איזה התקף ולקחו אותו לבית-חולים. הוא אושפז למספר חודשים, ולאחריהם שב לביתו בריא ושלם."
"התקף של מה?"
"איני יודעת." ענתה מינה. "אך שמעתי שהוא היה מאושפז בבית-חולים בהר נוף, יותר איני יודעת דבר."
שרה-לאה, ידעה שבאזור זה של הר נוף, קיים בית-החולים הפסיכיאטרי לחולי נפש "כפר שאול", אך משום שאינה רופאתו האישית בתחום מחלתו, וגם בשל היותו קטין בעת ההיא, ידעה לבטח שלא תוכל לקבל מידע רפואי חסוי אודותיו. דבר אחד עלה ביתר בהירות, דוב-בער פינקלשטיין, חולה במחלת נפש קשה, ורק התרופות דיכאו את מחלתו לזמנים קצובים במהלך השנים.
עתה, היה לה ברור שלא תאפשר לבתה, פייגה, לחזור לגור עם דוב-בער. חיים במחיצתו, יהוו סכנה ממשית על חייה. גמרה אומר בלבה לסכם עם בעלה, האדמו"ר רוטשטיין, לשים קץ לנישואים אלה – חרף המחיר הכבד שייתכן ותיאלץ משפחתם לשלם.
טרם צאתה מביתה של מינה, הפצירה בה לבל תספר לאיש על הפגישה. אך בלבה ידעה שמינה, למרות אזהרותיה, תעשה מטעמים מהסיפור.
שרה-לאה שבה אל ביתה והמתינה לבואו של בעלה, הרב רוטשטיין. כשהגיע, סיפרה לו על שיחתה עם מינה.
"דבר חמור הוא זה," אמר בעלה, "צריכים היו להודיענו על מצבו הבריאותי. הרי נישואיה של פייגה עם דוב-בער, מקח טעות הן.!"
"מה עלינו לעשות כעת?" שאלה שרה-לאה.
"אחרי שסיפרת לי את שאמרה לך מינה, ואחרי כל מה שקרה, אין ספק ששהייה במחיצתו של דוב-בער, מעמידה בסכנה את חייה של פייגה. אדבר עם הגאון נפתלי-צבי, וננסה להגיע להסכמה לגירושין מהירים.
עם הולכי הרכיל וכל בעיה שתצוץ בעניין בעתיד, נתמודד. אין מנוס מגירושין, ביטחונה של בתנו, קודם לכול." ענה הרב רוטשטיין.
