דוב בער פייגה חלק ב'
י"ט כסלו
לאחר שעה קלה נכנס לביתו האדמו"ר רוטשטיין, פשט את מעילו הרטוב מהגשם וישב אל השולחן. שרה-לאה הגישה לו את ארוחת הערב. הרב, כהרגלו, לא היה מנהל שיחת חולין בזמן הארוחה. רק לאחר שסיים לאכול ובירך את ברכת המזון, שם-לב לפניה הנפולות של רעייתו.
"האם קרה משהו?" שאל. "את נראית מודאגת למדיי."
שרה-לאה, חככה בדעתה מהיכן להתחיל, ומה בדיוק לספר. הרי מעולם לא הסתירו דברים זה מזו.
"חזרתי עכשיו מבית-החולים, אשפזתי את פייגה להשגחה."
הרב קם ושאל ברעד: "מה קרה לה?"
"כנראה נחבלה בביתה."
"והיכן דוב-בער, בעלה? ומדוע לא הוא שלקחה לבית-החולים?"
"איני יודעת, אפשר שהוא בישיבה."
"אין הדבר הגיוני." אמר הרב. "בשעה זו אנשים כבר ספונים בביתם."
"מה אתה מציע לעשות?"
"מחר אלך לביתו של דוב-בער, לבדוק מה היה."
"עדיף שנמתין עד שנשמע מבית-החולים מה מצבה של פייגה."
"יהי כן. כדאי שנעלה לישון, כבר מאוחר."
דקות אחדות לפני חצות, צלצל הטלפון בביתם של משפחת רוטשטיין. שרה-לאה יצאה במהירות ממיטתה וענתה. מעבר לקו, היה דוקטור יוסוף.
"שלום,שורל'ה. אני מקווה שלא הערתי אותך משנתך, רציתי לספר לך את תוצאות הבדיקות."
"ובכן, מה בפיך?"
"תוצאות הבדיקות מראות כי אין נזקים לאיברים פנימיים. היא חבולה בשטח נרחב מגופה, וסובלת משטפי דם רבים שנגרמו כתוצאה מהמכות היבשות שספגה. אלו יחלפו בתוך כמה ימים. היא מטופלת כרגע במשככי כאבים חזקים, והזרקתי לה חומר מרדים קל כדי לעזור לגוף שלה להתמודד עם הטראומה. השינה תעזור לה."
"ומתי היא תוכל להשתחרר?"
"איני יכול לדעת כרגע." ענה. "עדיף להשאירה כמה ימים להשגחה, עד שמצבה יתייצב לחלוטין."
"דוקטור יוסוף, האם יש משהו שאתה לא מספר לי?"
"איני יודע מה כוונתך, בואי מחר למחלקה ונדבר." ענה. "לילה טוב."
"לילה טוב גם לך." אמרה והוסיפה, "תודה רבה על הכול, אני מאוד מעריכה את עזרתך.
*****
בבוקר המחרת, נפגשה שרה-לאה עם דוקטור יוסוף, אשר הרגיע אותה.
"כפי שאמרתי לך אתמול בטלפון, אין נזק לאיברים פנימיים.
"והאם היא..?"
"לא, היא לא הייתה בהיריון."
שרה-לאה נאנחה בהקלה. הודתה לדוקטור יוסוף, ונפרדה ממנו.
משיצאה מחדרו, ניגשה מיד לחדר האשפוז של בתה. פייגה ניעורה משנתה והביטה אל אימה. פניה היו חבולים, וכול שהצליחה לומר היה: "למה הוא עשה לי את זה?"
"מי עשה מה?" שאלה אימה.
"דוב-בער." ענתה פייגה בקושי רב. "למה הוא היכה אותי?" שאלה, ומיד נרדמה בחזרה.
למרות שבמילים אלו פייגה איששה את חששה, שרה-לאה עדיין לא האמינה למשמע אזניה. המחשבה שפייגה, נפלה קורבן לאלימות כה קשה פשוט זעזעה אותה. בערב הודיעה לבעלה, שדוב-בער היה זה שהכה את פייגה וגרם לפציעתה.
*****
כ' בחודש כסלו תשל"ב
אמש סיפרה שרה-לאה לבעלה, שדוב-בער הוא זה שהכה את פייגה. אך למרות בקשתה שיש להמתין עד להחלמתה, החליט הרב רוטשטיין, להכות בברזל בעודו חם.
בבוקר המחרת, כאשר הלכה שרה-לאה לבית-החולים לבקר את פייגה, לקח הרב את מפתח הדירה שברחוב הרב שמואל סלנט שתלוי היה בביתם ויצא לדרכו. הנזק היה גדול ודומה שסופת ציקלון עברה במקום וזרעה הרס רב.
הרב, מזועזע מהמראה, שם פעמיו לישיבתו של הגאון נפתלי-צבי, וביקש לדבר עמו ביחידות.
"שלום, מחותני היקר. מה הביא את כבוד תורתו אל הישיבה הצנועה שלי?" שאל הגאון נפתלי-צבי.
"בנך, דוב-בער, הוא שהביא אותי לכאן." ענה הרב רוטשטיין.
"כלומר?"
"היכן בנך, דוב-בער?"
"דוב-בער לא הרגיש טוב, אשפזנו אותו לצורך בדיקות."
"אהה. 'לא הרגיש טוב'. מוטב היה לך לראות מי באמת לא מרגיש טוב, ומה הנזק שבנך גרם לבתי, פייגה."
"איני יודע על מה כבודו מדבר. כל שאני יודע הוא כי אתמול בבוקר, דוב-בער הגיע לכאן ואמר שאינו מרגיש טוב, ולקחנו אותו לבית-החולים."
"האם תואיל להתלוות אליי אל ביתם של פייגה ודוב-בער, לראות בעיניך את הנעשה?"
"כן. אך האם נוכל להמתין עד שעת ההפסקה, כדי למנוע 'ביטול תורה'?"
"כן, בוודאי. אלמד גם אני משהו ואחר-כך נלך יחדיו."
שעה לאחר מכן, גם הגאון נפתלי-צבי הביע זעזוע ממצב הדירה, מהחפצים וכלי-הבית השבורים שהיו פזורים לכל עבר.
"מה כבודו אומר על מה שעיניו רואות?" שאל הרב רוטשטיין את הגאון נפתלי-צבי.
"איני יודע מה לומר, נמצא מוצא לשלם את הנזק."
"הנזק לרכוש אינו מטרידני כלל." אמר הרב רוטשטיין, "מה שמטריד ביותר הוא שבנך, נהג באלימות פיזית כלפי בתי."
"והיכן היא כעת?"
"בבית-החולים, חבולה קשות בכל חלקי גופה."
"בני, לא אמר דבר על כך."
"עכשיו אתה יודע. אין זה מקובל עלינו, גם מדין תורה וגם מבני אדם. האלימות הזו, אין לה מקום בשום בית בישראל." אמר הרב רוטשטיין בכעס.
"צריך ליישר את ההדורים ולהביא ל'שלום בית'." אמר הגאון נפתלי-צבי.
"איני יודע", אמר הרב, והוסיף, "ניחא אם היה מדובר רק בפגיעה ברכוש, אך כאן מדובר בפגיעה חמורה בגוף, והדבר מצריך דיון בתוך משפחתי".
*****
יום ראשון, כ"ד בחודש כסלו תשל"ב
בשל ערב חג החנוכה החל היום, הרב רוטשטיין, חזר מוקדם מהרגיל אל ביתו.
גם שרה-לאה, דאגה לעבוד במשמרת בוקר בבית-החולים, כדי שתהא עם ילדיה ובעלה בהדלקת נר ראשון.
לאחר הדלקת הנרות ושירת "מעוז צור", שרה-לאה, נאנחה אנחה עמוקה. הרב, הביט ברעייתו ואמר: "אין זה זמן להיאנח, שרה-לאה, יום חג היום!"
"נכון, יום חג היום." אמרה שרה-לאה. "אך כאשר אני רואה את מצבה העגום של פייגה, אין לי שליטה על זה. דרך אגב, הגיע הזמן שתיפגש עם אביו של דוב-בער, לספר לו את אשר אירע ולהראות לו את הנזקים שנגרמו לדירה."
"כבר שוחחתי עם הגאון נפתלי-צבי, והוכחתי אותו. גם היינו בדירה והראיתי לו את הנזק הרב שבנו, דוב-בער, גרם לה."
"מתי הספקת לעשות את כל זה?" שאלה שרה-לאה. בלבה חשבה שטוב שבעלה לא שמע לעצתה – להמתין להחלמתה של פייגה עד שייפגשו, אפשר שהיו מעלימים את הנזקים. עתה, שהגאון נפתלי-צבי ראה אותם במו עיניו, כדאי להחליף את המנעול בדירה.
"בשבוע שעבר, כשנסעת לבית-החולים לבקר את פייגה."
"ומה הייתה תגובתו?"
"הוא רוצה להידבר ולקיים 'שלום בית'."
"ומה דעתך בעניין זה?"
"צריך לשמוע מה יש לפייגה להגיד בעניין, ולהחליט יחדיו מה צריך לעשות."
*****
בבוקר המחרת, בטרם נסעה שרה-לאה לבית-החולים ללוות הביתה את פייגה, שעתידה להשתחרר היום – שבעה ימים אחרי שאושפזה, פנתה למר חסין, הכולבויניק, ונתנה בידו את מפתח הדירה שברחוב הרב שמואל סלנט.
"אני מבקשת שתחליף את המנעול בדירה בהקדם." אמרה למר חסין.
"אין בעיה, ד"ר רוטשטיין," אמר, "אעשה זאת עוד היום. האם יש דבר נוסף שאוכל לעשות למענך?"
שרה-לאה, היססה לרגע ואחר אמרה: "בבית פזורים שברי כלים רבים, האם תוכל לאסוף אותם ולנקות היטב את הדירה? אני מבקשת שתשמור על דיסקרטיות בעניין, איני רוצה שאיש ישמע על כך."
"אחליף את מנעול הדירה ואנקה אותה." אמר. "יכולה את לסמוך עליי. תשובי לכאן מחר, לקבל את המפתחות החדשים וחשבון ההוצאות."
*****
כ"ו בחודש כסלו תשל"ב
ביומו השני של חג החנוכה, שוחררה פייגה מבית-החולים וחזרה לבית אימה. החבלות ושטפי הדם שעל פניה וגופה החלו להחלים.
שרה-לאה, לקחה מספר ימי חופשה מעבודתה כדי לטפל בבתה. במשך ימים אחדים ניסתה לעודד את פייגה לדבר על שאירע, אך ללא הצלחה. אם מחמת ההלם שהייתה נתונה בו, או מחמת הבושה הגדולה.
אחרי שבוע, באמצע ארוחת הבוקר עם אימה, אמרה פייגה: "אני חושבת שהוא חולה נפש!"
"מי?" שאלה אימה.
"דוב-בער, בעלי."
"למה את אומרת זאת?"
"הוא לגמרי איבד שליטה; שבר את כל כלי-הבית ואחר-כך הכה אותי מכות נמרצות. משסיים, הביט בי במבט מנוכר, כאילו הייתי זרה. כך לא מתנהג אדם מן היישוב."
"הדבר חמור מאוד. בהתחלה, היה בדעתי שמדובר בפורץ שנתפס בשעת מעשה. רק מאוחר יותר, משנזכרתי בשיחה שלנו בעניין הכדורים שנוטל, הבנתי שדוב-בער הוא זה שפגע בך." אמרה שרה-לאה.
"אין זו הפעם הראשונה." אמרה פייגה. "לפני זמן מה הוא שבר כלים רבים, אך לא פגע בי פיזית."
"למה לא סיפרת לי?" שאלה אימה.
"משום שחשבתי שאולי הכעיסו אותו בבית-הכנסת או בישיבה, וזו הייתה הדרך שמצא – גם אם לגמרי קיצונית, לפרוק כעס זה. מכיוון שלא פגע בי, לא ראיתי צורך לערב אותך. רציתי להאמין שמקרה זה לא יחזור על עצמו." ענתה.
"מה את רוצה לעשות בעניין?" שאלה שיינה-לאה.
"אני רוצה להתגרש ויפה שעה אחת קודם!" ענתה פייגה.
שרה-לאה, הופתעה מהדברים שנאמרו בנחישות כה רבה. "זה עניין לא פשוט, אצלנו לא מתגרשים כל-כך מהר." אמרה. "גם אם מצליחים להתגרש, הסיכוי להינשא מחדש נמוך מאוד."
"איני חושבת על נישואים מחדש. כרגע, זה הדבר האחרון שמדאיג אותי." אמרה והוסיפה, "די לי בפרשה הזו שכמעט נטלה את חיי."
"אולי תשקלי מחדש את החלטתך?" שאלה אימה.
"אין טעם לשקול את הדבר מחדש. חשבתי על כך רבות בשבוע האחרון, שום דבר לא ישנה את דעתי." אמרה פייגה והוסיפה, "אני מבקשת שתדברי על כך עם אבא, החלטתי סופית שאיני חוזרת לחיות עם דוב-בער."
